מחאת יוצאי אתיופיה שיתקה את המדינה בשבוע שעבר והעירה מרבצם שדים של גזענות ודעות קדומות * מיכל אמנו נתקעה שעות עם הרכב ונחרדה אל מול מחזות האלימות, כעת היא כותבת לכם על החברה הישראלית שנתקעה ביכולת לקבל את האחר ומקווה כי בסופו של דבר נלמד לחיות יחד עם השונה והאחר
גזענות מקורה בפחד לקבל את השונה. לא באי יכולת, אלא בפחד. פחד שמישהו יתפוס את מקומנו, יקבל יותר מאתנו, יחליט עבורנו, ישתלט.
בשבוע שעבר חווינו כולנו ימים מאיימים, ימי פחד וטרור, ולא מאויבנו, הרוצים להשתלט, אלא מתוכנו, מעמנו, משכנינו, מחברנו.
העדה האתיופית היא עדה שקטה, קולם, גם אם נשמע, הוא נשמע בשקט, בתרבותיות, לפעמים בחוסר בטחון. יצא לי לראות פעם הפגנה שלהם, מול בית העיריה, קומץ של בערך מאה אנשים, עם מגפון, עומדים וצועקים בשקט את שעל ליבם. לא היה נציג ציבור, לא יצאו אליהם מבניין העיריה, לא היו שוטרים, ולא אנשים שעצרו לשאול או להשתתף. היו הרבה הפגנות כאלה. גם כשמישהו החליט לזרוק דמים שנתרמו על ידם. והפעם, במחאה הזו, המציאות עלתה על כל דמיון.
מוצאת את עצמי שואלת אנשים "איפה תפסה אותך ההפגנה"? אין כמעט אחד שזה לא עצר לו את החיים למספר שעות. נתן זמן לחשיבה בחוסר מעש, עצבים, כעסים, הזדהות ועוד מיליון מחשבות שחולפות בשעות המזדחלות בעוד הרכב עומד, כבוי, כאשר אין לנו שליטה על שום תכנון.
המחאה הזו הייתה אלימה, היא באה מתוך כעס עצור של חנק במשך הרבה זמן ובעוד חלפו להם הרבה מקרים קשים וכואבים שעברו על העדה הזו, במשך הרבה שנים. האלימות הייתה מיותרת, לא מוצדקת ובעקבותיה יכולים לקרות שני דברים, האחד, שכוחות הביטחון יחשבו הרבה יותר פעמים לפני שיפעילו כוח. השני, שהם יפעילו כוח הרבה יותר מהר מפעם. את זה רק ימים יגידו.
הצד האישי שלי
אני רוצה לספר על הצד הלבן בתוך העדה. על הצד האישי שלי. חברתי הקרובה היא אתיופית. אני נטמעת בתוך משפחתה כאילו הייתי דם מדמה. אני לומדת מנהגים שלא ידעתי על קיומם, רואה את הקהילה במלוא יופייה. וגם לי ולה יש הרבה ויכוחים על הגזענות שקיימת כלפי העדה האתיופית. אמא שלי תמיד אמרה שאדם מקופח, הוא אדם מסכן, כי הוא תולה את קיומו ושוויו, באדם או בקבוצה אחרת. שמעתי על מקרים מזעזעים שאולי מקורם בגזענות, אבל פרשנותם היא בורות. אני יודעת על נשים שפחדו להכניס טכנאי אתיופי לעבודה בבית, אני יודעת על אפליה במקומות תעסוקה, וכשאת אישה ושחורה, את בהרבה מקומות עבודה, נמצאת במיעוט כפול, מחקרים הוכיחו, שבמיעוט כפול, ללא מעמד, קול העובד לא יישמע כמעט, ולרוב לא תיחשב דעתו. כולנו שמענו על תרומות הדם שנזרקו, ושתקנו. עברנו לסדר היום, המשכנו בהישרדות היומיומית, וזאת למרות שיש כאן אנשים שזכותם היא זכותי. שארצם היא ארצי. כולנו לא מנידים עפעף כשמשהו קורה להם, אולי מצקצקים לשניות מספר, וזהו. אני לא יכולה לדמיין עלבון של אדם, שמגיע לתרום דם, רק כדי שכשהוא יוצא מהדלת, המנה תיזרק. בושה לנו כעם שחורט על דגלו שוויון, אחווה, חופשיות בארצו, אבל ממדר כל מה שלא בא לו טוב בעיניים.
כשקיבל הטייס האתיופי הראשון כנפי טיסה, העדה כולה הייתה בעננים. עדה שלמה, מאות ואלפים, פרגנו, התקבצו, שמחו, לא ראיתי כזו עוצמה של יחד באף מקרה ראשוני בכל תחום אולי רק בחגיגות של הקמת המדינה… העדה הזו מבדלת את עצמה. לא רק אנחנו מבדלים אותה. היא עטופה במנהגים השונים, בדעות השונות, באוכל ששמור רק לה, במשפחתיות המלכדת והעוטפת. ראיתי אותם בעתות משבר ואבל, שמחה והילולה, ותמיד תמיד, הם יחד, גם אם מעולם לא התראו, הם שם לתמוך, לפרגן, להגדיל. לא ראיתי דבר כזה ענק ומיוחד בשום עדה אחרת.
הבידול שלהם מאתנו, "הלבנים", לא נובע רק מאתנו, גם הם די סגורים בתוך משפחתם המורחבת ומנהגיהם. אבל ההבדל הענק ביננו, הוא שהם יקבלו באהבה כל אחד ויכניסו אותו לעולמם, למנהגיהם, למשפחתם, לליבם, מבלי לחשוב פעמיים, אם הם יראו אדם לבן הולך בלילה לידם, הם לא ייבהלו. אם הם יראו טכנאי לבן מגיע לביתם, הם יכניסו אותו באהבה, אם יצטרכו לקבל מנת דם הם לא ישאלו למי היא שייכת, יספיק להם שסוג הדם יתאים!!
כעס וחוסר אונים
האלימות שיצאה מכלל שליטה בימי המחאה, אינה מוצדקת, גם ובעיקר על ידי המתורבתים שבהם, אלה שמאמינים שאלימות זו לא הדרך. זו לא הייתה כוונת המחאה, ואני מאמינה שאם היו נחסמים הכבישים לכל כך הרבה שעות מבלי כל אלימות, התוצאה הייתה אפקטיבית הרבה יותר. אין כל הצדקה לאלימות, משום צד, וצר היה לי לראות את כוחות הביטחון רפיי ידיים מתוך פחד. פחד טהור מהתססה, או מפגיעה, אין זה משנה. תפקיד כוחות הביטחון כשמו כן הוא. ואני, ביטחון לא חוויתי בלילה הזה, ולא משנה לי אם זה אתיופי או יוצא כל עדה אחרת. אם ניתן לעבריין מכל סוג שהוא, לגיטימציה לביצוע עברה ולא נעצור זאת בו במקום, תמיד יהיה סיכוי שזה יאבד שליטה. חוסר אכיפה הוא זה שיוביל לאנרכיה, ולא רצון של קבוצה אלימה. מפחידה אותי תלות בכוחות בטחון שלא מראים כוח, ולא בטחון כשמישהו מתוכנו מחליט להיות אלים בצורה קיצונית. אני פוחדת לחשוב מה יהיה אם יחליטו אויבנו הקרובים כל כך אלינו, להיות אלימים בצורה מעט יותר קיצונית משהם כיום.
לצעוק "גזענות" מחייב לשים לב קודם לעצמי, ועל איזה בסיס בא השוני, כיוון ששוני הוא יפה ולגיטימי, עד ערך החיים. אם השוני יגיע לפני ערך החיים, אז יש כאן טעות מרה, מפלגת ומרסקת. הגזענות כמעט וגרמה לעמנו להיכחד. לא ייתכן שנתנהל כך בעצמנו ולא ניזהר ונישמר ממנה כמו מאש. כולנו שווים, זו לא קלישאה. כולנו יקום אחד פועם, משלימים אחד את השני, לא אנחנו נחליט מי טוב יותר או פחות כי כולנו איכותיים במידה בה אנו בוחרים להיות. או מסוגלים להיות.
הכעס על המחאה לא יישכח עוד הרבה זמן, מעבר לאלימות הקיצונית שאנשים חוו, יש את השעות הרבות שנעצרו חייהם, והכעס, חוסר האונים והקושי מהולים באלימות, גורמים לדחייה קיצונית של כל מה שגרם לכך. לו היו כוחות הביטחון, הרשות המחוקקת והשופטת, מבצעים את עבודתם, הייתה היום הרבה פחות שנאה ברחובות. ואולי, גם המקרה שהצית את כל האש הזו, לא היה קורה. כי האלימות לא החלה שם, היא החלה כאשר מישהו הבין, שהוא יכול להתנהג למישהו אחר באלימות, ועדיין, החיים יימשכו כרגיל. וזה עוד הרבה לפני המפגש בין הנער, לשוטר. עוד הרבה לפני הטריגר, שעשה לכולנו שחור בעיניים.