מדי שנה נרצחות בישראל כ-20 נשים על ידי האנשים הקרובים להן ביותר. הסיבות לרצח הן מגוונות וכל מקרה שכזה מזעזע בפני עצמו. המצב הבלתי נסבל הזה הוליד קבוצה של עשרות נשים צעירות ושאפתניות שבכוונתן לשנות את המציאות החברתית הזו. נפגשנו איתן, שוחחנו איתן ושמענו את קולן בנושא הסיפורים, המחדלים ושיטות מאבקן. אלו הן 'הפמיניסטיות האשקלוניות'.
תחילה, מי אתן ?
אוראל שטרית
בת 23, גדלה והתחנכה בעיר אשקלון. כיום סטודנטית באוניברסיטה העברית למדע המדינה וללימודי האסלאם והמזרח התיכון ואקטיביסטית חברתית. דוברת המיזם החינוכי "פוליטיקאיות צעירות" שמכשיר ומעודד נשים להיכנס לפוליטיקה ולהגיע למוקדי קבלת ההחלטות. תרכז השנה את מחזור ה' של המיזם באוניברסיטה העברית. פועלת להעלאת מודעות לשחרור אברה מנגיסטו ונציגה בתוכנית המנהיגות הארצית של תנועת "לינק "20 לשילוב בעלי מוגבלויות בחברה.
זיו פירני
בת 27, סטודנטית לחינוך בלתי פורמאלי ותעודת הוראה. חברה בקיבוץ המחנכים של תנועת "דרור ישראל" באשקלון. מתעסקת בחינוך בלתי פורמאלי כל חייה, מאמנת קבוצות של בנות בארגון החלוץ – חינוך דרך ספורט. פעילה חברתית בעיר, תמיד מחפשת למה להיקשר ומה עוד אפשר לעשות בעיר. נולדה בעיר תל אביב ועברה לאשקלון לפני 6 שנים. מאוהבת באשקלון ורוצה שהיא תהיה עיר שהחלומות על חברה טובה יותר מתגשמים בה.
אור אבו
גדלה באשקלון וגרה בה היום עם עמיחי בן זוגה, בת 29, בוגרת תכנית צוערים לשלטון המקומי של משרד הפנים ובוגרת תואר שני במנהל עסקים מטעם אוניברסיטת בן גוריון. כותבת ומנהלת את התקציב של עיריית קריית מלאכי, פעילה חברתית בעיר בזירות שונות, ביניהן, הובילה בקיץ האחרון את אירוע הגאווה וכיום חברה בקבוצה "האשקלוניות הפמיניסטיות". מאמינה בעשייה ערכית הנעשית מהלב ומתוך תחושת שליחות ואחריות כנה, צנועה ונטולת ציניות כלפי הא.נשים בחברה שלנו.
כיצד התגבשה הקבוצה שלכן?
'הפמיניסטיות האשקלוניות', קבוצת נשים תושבות העיר אשקלון המאמינות בפמיניזם, שמשמעו קידום שוויון הזדמנויות אמתי ובחירה חופשית לנשים בכל הגילאים. אנו מאמינות בעשייה הפונה לנשים וגברים ומשתפת את שני המינים. בקבוצה חברות כ-30 נשים, בגילאים שונים, בעלי תפיסות עולם מגוונת וסטאטוס משפחתי שונה. כל אחת מאתנו הגיע לקבוצה כי 'בוער לה בבטן' תחום אחר הקשור בקידום נשים ויחד אנחנו יוזמות אירועים ותכניות במטרה להפוך את החברה שלנו לטובה ושוויונית יותר. אחת מהיוזמות שלנו הייתה מיצג להעלאת המודעות בנושא 'רצח הנשים' בבוקר של ערב יום הכיפורים. מיצג זה יצר זעזוע בקרב התושבים הרבים שעברו באזור וקיבלנו חשיפה בעיתונות המקומית. הקבוצה החלה את דרכה באפליקציית ה"ווטסאפ" שפתחה אור אבו, ממארגנות הקבוצה, בעצתה של ברכה ברד, מנכ"לית עמותת "כולן" – עמותה פמיניסטית כלל ארצית. "לאחר שפתחתי את הקבוצה, התחלתי להוסיף אליה נשים שונות, לאחר מכן העליתי פוסט ב"פייסבוק" ומשם התחלנו את פועלנו". עוד הוסיפה אור כי הרצח של מיכל סלע היווה להן מניע חזק לצאת לפעול למען רצח הנשים בחברה. אוראל שטרית, פעילה נוספת בקבוצה, אומרת כי דבריו של דודי אמסלם, שר התקשרות, הם אלו שעוררו בה כעס ודחפו אותה לצאת החוצה ולפעול כנגד התופעה. כזכור, אלו הם דבריו של השר: "אני חושב שמשטרת ישראל צריכה לפעול בתחום הזה ביתר שאת. זו לא שאלה רק של תקציבים, זו שאלה של סדרי עדיפויות, וזה בדיוק מה שאני טוען – משטרת ישראל צריכה להחליט האם סדר העדיפות שלה העליון זה לחקור את הסיגרים של ראש הממשלה או לשים את החוקרים במקומות האלה". לדברי חברות הקבוצה, נכון לעת עתה לא הצטרפו גברים לקבוצה.
מה דעתכן על מעמדן של נשים בשנת 2019?
נתחיל בזה ששנת 2019 זו השנה הכי טובה לחיות בה בהשוואה לכל השנים שקדמו לה. אם פעם נשים לא יכלו לבחור ולהיבחר, לא יכלו לרשת רכוש, לא יכלו לרכוש השכלה, לא יכלו לפרסם ספרים בשמן האמתי וכו' וכו' היום המצב הרבה יותר טוב בהשוואה לעבר. יחד עם זאת, אנחנו עדיין לא יכולות לנוח על זרי הדפנה. אובייקטיבית אין עדיין שוויון זכויות אמתי בין נשים לגברים, לא לכל הנשים יש חופש בחירה מלא להיות מי שהן רוצות להיות. נשים היום עדיין סובלות מהטרדות מיניות, אלימות, אפליות בשכר, נדרשות לצאת לפנסיה מוקדמת גם אם הן אינן מעוניינות בכך, סופגות הערות שוביניסטיות בכל זירה במרחב הציבורי וכמובן תת ייצוג כמעט בכל עמדת מפתח שמשפיע באופן ישיר על סדר העדיפויות של מקבלי ההחלטות ועל אופן חלוקת המשאבים והתקציב במדינה. לכן הדרך לשוויון הזדמנויות מלא וחופש בחירה אמתי עוד ארוכה ומצפה לנו עוד המון עשייה חשובה למעננו ולמען עתיד בנותינו ובנינו.
מה זה בשבילכן לעשות עשייה פמיניסטית באשקלון? ולמה דווקא בעיר?
עשייה באשקלון זו העשייה הכי משמעותית, מרגשת וחשובה שאפשר לעשות. כולנו פעילות בזירות שונות, לא רק בתוך העיר אבל יש משהו כל כך אמתי בלפעול למען הבית שגדלת בו. זו זכות גדולה בשבילנו לפעול לעיצוב המרחב הציבורי בעיר ולקבל כל כך הרבה תמיכה ופרגון מהקהל האשקלוני על העשייה שלנו. רוב התגובות שנתקלנו בהן היו חיוביות, מחבקות, תומכות ונותנות רוח גבית להמשיך לפעול.
באיזה תחומים אתן מתכננות לפעול?
אז כמו שסיפרנו לכם, אנחנו קבוצה מאוד מגוונות, וזה מה שאנחנו אוהבות בקבוצה שלנו. אין לנו קול וצבע אחד. ובהתאם לכך גם העשייה שלנו מגוונת. יש בינינו נשים שרוצות לפעול למען פמיניזם מזרחי, יש כאלו אימהות שחשוב להן חינוך מגדרי לגיל הרך, יש כאלו שרוצות לחזק תודעה פמיניסטית ושיח בקרב נשות הקבוצה ולעומת זאת יש כאלו אשר חשוב להן להגיע לכל אישה בעיר, גם כאלו שפחות חשופות למושג "פמיניזם". בקיצור, שווה לעקוב אחרינו ולהצטרף לעשייה שלנו.
כיצד אתן מתייחסות לקמפיין ה-?Me Too
זה משהו קטן שהתפשט לכל העולם. קמפיין "גםאני" חוזר למקום של הסולידריות החברתית וגורם לנשים וגם לגברים ברחבי העולם שנפגעו מינית להבין שהם לא לבד, ושנשים הן חלק ממכנה הרבה יותר רחב כי הן לא אשמות. הגל הזה מייצר הרבה הדים שאנחנו עוד נשמע עליהן. המחאה הארצית הולכת להיות עם האשטאג# עם המילה "ביחד" והמטרה שנשים יוכלו לשתף בחוויות אלימות שהן חוו במהלך חייהן. חשוב לומר שאישה שחווה אלימות לא אשמה בכך. כל אישה יכולה להזדהות עם זה. אנחנו חיים בחברה שבה תקיפות מיניות זה משהו שיכול לקרות לכל אישה.
האם לדעתן קיימת בארץ תרבות אונס – "היא הזמינה את זה על עצמה?"
יש הרבה אנשים שחושבים ככה וזה פשוט לא נכון. אנחנו חושבות שהדעה הזו נמצאת בדעיכה. נשים יכולות להיפגע בכל מקום ובכל זמן. מחקרים מראים שרוב המוחלט של נשים שהוטרדו מינית ונאנסו בכלל לא התלבשו באופן חשוף או "מזמין". מחקר זה פוסל לגמרי את האמרה "היא הזמינה את זה", כי בסוף זה יכול לקרות לכל אישה – החל בילדה קטנה וכך גם לאישה חרדית. מעבר לכך קיימת ההנחה הבסיסית כי כל אישה יכולה להתלבש איך שהיא רוצה ואיך שטוב לה ונכון לה. אין שום לגיטימציה לחשוב או לבצע בה מעשה מגונה. המטריד עליו אחריות – המוטרד הוא הקורבן. לסיכום, אין דבר כזה "הזמנה להטרדה".
ישנה טענה האומרת כי רבים הם המקרים בהם נשים מגישות תלונות שווא כלפי גברים – מה דעתכן על זה?
התלונות על הטרדות שווא הן שוות ערך בסטטיסטיקה שלהן לאנשים שמתלוננים על גניבת שווא ולאנשים שמתלוננים על אלימות שווא – אין כאן כמות יותר גדולה. נוצר דימוי שגוי שיש "המון" תלונות שווא מצד נשים. אנחנו יכולות להגיד שלא באים להתלונן סתם. תלונות שווא הן אחוז מאוד קטן מסך כל התלונות.
רבים עוסקים בשאלה: "למה לא התלוננת קודם?"
אל תשאלו למה בכלל ואל תשפטו אף איש בשום סיטואציה, בטח שלא בהטרדה מינית. לא בכל זמן ומקום אתה מבשיל לכדי להתלונן או לשתף. יכול להיות שעברתי משהו אבל ייקח לי זמן לדבר עליו, זה לא משהו שקורה באופן מידי. אנחנו מדברות על סיטואציה מורכבות – החשיפה, הביורוקרטיה של המערכות הציבוריות, הדימוי החברתי שנוצר והאופציה לאבד את העבודה בעקבות זה. החברה שלנו לצערנו לא מספיק מקבלת ומכילה את זה. יש מכלול ענק של דברים שיש להתחשב בהם. אי אפשר לשפוט גם נשים שבוחרות לא להתלונן.
אפליה גברית במערכת המשפט: כמעט בכל תיקי הגירושים, נשים מקבלות את האחזקה על הילד. מדוע?
זה בגלל שאנו חיים בחברה לא שוויונית. אם אנחנו נחיה בחברה שוויונית שמאפשרת לכל אדם, גבר או אישה לבחור את מה שנכון לו ייתכן והדברים ישתנו. אבל כל עוד אנחנו חיים בחברה שיש בה 'ציפיות ודרישות מסוימות מגברים' וכן 'ציפיות ודרישות אחרות מנשים', אנחנו נמשיך לשמר תפקידים מסורתיים שלא בהכרח מתאימים לכל אחד. כיום, ברירת המחדל היא שנשים מקבלות את המשמרות – כתוצאה מכך הגברים לא לוקחים חלק בגידול הילד, כמו כן הגברים משלמים מזונות – יש סיבה למה הדברים הם בסדר הזה. ההיסטוריה היא כזו שנשים היו בבית ולכן נשים הרוויחו פחות, מאז ומתמיד. תחושת האפליה בקרב הגברים היא לא מנותקת מן המציאות, אלא היא מכורח הנסיבות ההיסטוריות שהובילו לכך. בכל מקרה, מצב זה הוא לא גזירת גורל, זה משהו שאפשר לשנות.
השוויון הוא טוב, אך למישהו זה לא כל כך נוח. לא כך?
זה לא נוח לאלו המחזיקים ברוב משאבי החברה – ברגע שיש גורם שמחזיק את רוב המשאבים והוא נאלץ לוותר על האחזקות שלו – אז זה לא נוח. יש פה הגמוניה שצריכה להשתנות. יש לאליטות אינטרס שלא יהיה שוויון – זה מה שמשמר אותן למעלה. אם האליטה למעלה היא רוצה להשתמר למעלה. הרבה יותר קל לסדר את המציאות כפי שהם מכירים, ואנשים מפחדים משינויים. אבל שינויים קורים ולאט לאט מתרגלים ומקבלים אותם ובסוף עוד מודים עליהם. צריך לזכור שבסופו של דבר הפמיניזם יעשה טוב לכולנו, ולכן כולנו צריכים לרצות אותו גם אם אתה גבר ולא עד הסוף מסכים עם זה, בטח יש לך בת, אחות, אמא או סבתא שהיית רוצה שיתייחסו אליהן בכבוד. לא כך?
האם הטרדה מינית היא דבר מה סובייקטיבי?
החוק מגדיר מה היא הטרדה מינית בצורה ברורה, הרי יש את החוק למניעת הטרדה מינית. בעיקרון זה מאוד ברור מתי את מוטרדת וזה גם מאוד ברור לצד השני. לכל מקום במרחב הציבורי, מקומות עבודה וכו' צריך שיהיה יחס להטרדות מיניות – "לשים את זה על השולחן", כלומר להגיד מה נוח ומה לא. צריך לפתח שיח בעניין, בעיקר במקומות עבודה ובמקומות ציבוריים. שהכוח לא ינוצל לרעה במקומות עבודה עם היררכיה (מעמדיות).
אלימות כלפי נשים, – מה היא?
זה משהו רחב ולא מספיק מדובר בחברה. אנחנו מדברות לא רק על גבר שמכה אישיה אלא גם על אלימות כלכלית – כמו למשל למנוע מאישה כרטיס אשראי, או למנוע ממנה לבקר את ההוצאות. כמו כן לנשל אותה מזכותה לקבל החלטות כלכליות בנוגע לנכסים וכדומה. ישנה גם אלימות מילולית – אישה הולכת ברחוב ומקבלת הערות על המראה ועל האופי שלה, מקנים לה תחושה שהיא לא בסדר. בנוסף יש משהו שנקרא אלימות שקופה – שזה לפגוע בצורה נפשית באישה – לדוגמה לפגוע בדימוי העצמי של האישה ובערך שלה בעני עצמה ולכבול אותה בכבלים – לגרום לה להאמין שהיא לא מספיק טובה.
אירוע (מצעד) גאווה באשקלון – למה זה חשוב?
זה מתחבר לעולם של המגדר – להט"בים ומגדר מנהלים מאבק קרוב ודומה – לפי מחקרים, 10 אחוזים מהאוכלוסייה הכללית הם להט"בים. זה אומר שבאשקלון יש כ-15 אלף אנשים שנמצאים בארון או מחוצה לו אבל הם חלק מהקהילה – לאנשים האלו יש ילדים או הורים או משפחות אז אנחנו כבר מדברים על מעגלים רחבים יותר. אירוע גאווה מחזק את החיים בחברה שהיא ליברלית ומקבלת. הוא (אירוע הגאווה) מאפשר לכל אחד להיות מי שנכון לו להיות. מאחר ויש להט"בים בכל עיר, אין סיבה שהאירוע הזה יתקיים רק בתל אביב. מה גם שכל עיר עושה את ההתאמה שלה לאירוע שמתאים לקהל ולקהילה שלה. באשקלון למשל בחרנו לעשות אירוע ולא מצעד , וגם לקיים אותו בחוף הים כי הוא מאוד שייך לסיפור האשקלוני. האירוע מעניק לנער שנמצא בארון תחושה של נוחות עם הזהות המינית שלו ושהוא יכול להרגיש ולדעת שיש עוד אנשים שמקבלים אותו ושהוא יכול להיות מי שהוא. אני רואה תהליך חיובי שקורה בעיר שגורם לאנשים להיות יותר פתוחים לקהילה והשנה היו המון תגובות חיוביות מכל מיני גורמים בעיר, כמו מבעלי עסקים, מקהילות של צעירים שלא בהכרח להט"בים ומשאר אוכלוסיות מגוונות בעיר וגם ממשטרת ישראל. הייתה חוויה מאוד חיובית.
יום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות נגד נשים –
במסגרת מהלך ארצי, יתקיים בשבוע הבא אירוע לציון יום המאבק הבינלאומי באלימות נגד נשים שיחול ב-25 בנובמבר 2019, ביוזמת קבוצת "הפמיניסטיות האשקלוניות". יום זה נקבע על ידי האו"ם במטרה להעלות את המודעות לכך שנשים בעולם סובלות ממקרים של אלימות פיזית, נפשית, מינית וכלכלית בבתיהן ומחוצה להם. האירוע יתקיים ביום ב' ה-25/11/19, בשעה 19:30 בבית יד לבנים באשקלון ויתמקד באלימות גלויה וסמויה כלפי נשים כביטוי לשליטה ביחסי הכוחות בין המינים ובדגש על אלימות כלכלית. זוהי תופעה קשה שאינה מאפיינת בהכרח שכבות חלשות, והיא שכיחה יותר משאנו נוטים לחשוב. בניגוד לאלימות פיזית, אישה הסובלת מיחסי אלימות כלכלית אינה נושאת על גופה חבלות פיזיות. לעתים היא אף עשויה להיתפס בעיני המתבונן מהצד כאישה שיש לה הכול, אך למעשה אין לה דבר. זאת משום שבהיעדר שליטה על התנהלות כספית נשללים ממנה חופש הבחירה, חופש התנועה, עצמאות, תחושת ערך, תחושת נפרדות ושליטה בחייה. הערב פתוח לציבור הרחב ויכלול תערוכה משתפת, דוכני התרמה לנשים במעגל הזנות, טקס אשר יכלול קטע שירה, עדות מפי אישה אשר חוותה אלימות, הרצאה וכלים להתמודדות עם אלימות כלכלית מפי תושבת העיר, עו"ד שני ימין המתמחה בדיני מגדר וכן רב-שיח פתוח בנושא. האירוע נעשה בשיתוף עיריית אשקלון והמשרד לקידום מעמד האישה.
התייחסותכן לאירועי רצח הנשים האחרונים –
כשסוקרים נתונים של רצח נשים בעשור האחרון, לא נראה שיש הסלמה ברצח נשים אבל בהחלט אין התקדמות בעניין. יש תכנית למאבק בין ממשלתי בנושא רצח נשים שהוקצב עבורה. מדבור בתקציב מסוים שעדיין לא עבר למשרדי הממשלה שמטפלים בנושא הזה. אנחנו מאמינות שאפשר לעשות הרבה יותר במגזר הציבורי ובשלל מסגרות חברתיות אחרות. אפשר לעשות יותר וזו אחריות שלנו כחברה להיות סולידריים אחד כלפי השני ולסייע לנשים שנמצאות במצוקה. אנו מייחלות שנלמד לטפל בתלונות כאלה של נפגעי אלימות. לגביי הרשויות המקומיות – נשים סיפרו על האלימות שהן חוו והכתובת הייתה על הקיר. הרשויות המקומיות צריכות לעבור שינוי תודעתי. כך למשל עובדה שויואן קמינסקי, שנרצחה על ידי בנה, דיווחה שהיא מרגישה מאוימת, ולבסוף היא נרצחה על ידו. רואים דפוס שיש נשים שכן דיווחו וזה לא הסתייע כי לא היו מספיק כלים. יש יותר מדי מקרים שהתפספסו ואנחנו כאן כדי לא לאפשר לזה לקרות. צריך להתייחס בכובד ראש לתלונות על אלימות כדיי שמספר מקרי הרצח יפחת משמעותית.
לסיכום, מספר עובדות יבשות:
בשנים 2004-2018 נרצחו 163 נשים על ידי בני זוגן – רק כמחציתן היו מוכרות לשירותי הרווחה, אך לא בהכרח בתקופה סמוכה לרצח או על רקע תלונות על אלימות במשפחה. 25% מהנרצחות בידי בני זוג בשנים 2004-2018 היו עולות חדשות מחבר העמים. 20% מהן היו עולות חדשות מאתיופיה, 20% ערביות ו-34% נשים יהודיות שנולדו בארץ. הנתונים אינם כוללים מקרי רצח של נשים על ידי בני משפחה שאינם בני זוג – תופעה שכיחה יותר במגזר הערבי. מניתוח של הוועדה הבין-משרדית לבדיקת רצח נשים בידי בן זוגן, שהוקמה מכוח החלטת ממשלה בשנת 2004, עולים משתנים שחזרו על עצמם ומהווים לדעת חבריה גורמי סיכון קריטיים.
בין היתר מדובר בגורמים הקשורים לפרידה וקשיי התמודדות עמה, סכסוך מתמשך לאחר גירושין, מאבקי רכוש, ושמורת והסדרי ראיה הקשורים לילדים המשותפים. משתנים נוספים: ערעור במעמדו של הגבר, בריאות הנפש, בריאות כללית ועוד. עוד עולה מהדו"ח כי 2,478 גברים אלימים ו-6,488 נשים נפגעות אלימות טופלו ב-113 מרכזים למניעת אלימות במשפחה של משרד הרווחה ברחבי הארץ במהלך שנת 2018. מרכזים אלה אמונים בין היתר על ביצוע אבחון, בניית דרכי הגנה, טיפול ושיקום למשפחות הנמצאות במעגל האלימות. בשנת 2018 התקבלו במוקד 118 שמפעיל משרד הרווחה 1,219 פניות של נשים שדיווחו על אלימות מצד בני זוגן. בשנים 2014-2018 חלה עלייה של 160% במספר הפניות.
משרד הרווחה מפעיל 14 מקלטי חירום לנשים נפגעות אלימות ובשנת 2018 שהו בהם 682 נשים ו-1,011 ילדים. מהנתונים עולה כי מרבית הנשים מגיעות למקלט עקב אירוע אלימות קיצוני וחריג , וב-64% מהמקרים הגורם האלים הוא בן הזוג. עבור כ-80% מהנשים במקלטים מדובר באלימות הנמשכת בין שנה לעשור. הנשים, מציינים במשרד, סובלות מסוגים מגוונים של אלימות – כלכלית, מינית, פיזית ונפשית. כ-20% מהנשים ששוהות במקלטים הן מתחת לגיל 25 וכ-1% מעל לגיל 60. 34% מהשוהות במקלטים הן ללא ילדים. 45% הן מהחברה הערבית, כש-80% מהן מוסלמיות. 21% מהנשים ששוהות במקלטים הן עולות חדשות, כמחצית מהן יוצאות אתיופיה. מבין הנשים היהודיות – 45% הן חילוניות ו-20% חרדיות. 45% מהנשים לא סיימו תיכון. 17% מהנשים ששהו במקלטים חזרו לבן זוגן האלים