כבר למעלה מ-40 שנה מתקיימת שותפות לשחייה בחופי ישראל, במעמד שאף אחד מהצדדים לא באמת מעוניין בה, בין המתרחצים למדוזות שנסחפו בזרמים. כל חטאה של המדוזה הוא בכך שהיא פלנקטון שנסחף גם למקומות לא רצויים, וכל חטאו של המתרחץ הוא במפגש אתה, או עם אחת מזרועות הצייד שלה שניתקו ממנה, אבל ממשיכה לשחרר את החומר הצורב, שרק מעטים לא סבלו ממנו בשנים הללו.
החוויה בין המפגש עם מדוזה בשחייה לבין המפגש עמה בעת צלילה – שניהם בים, רחוק כרחוק היום מהלילה. בעוד שהמדוזות לחופי הים התיכון הפכו לסיוט של המתרחצים, המפגש בין מדוזה לצולל בים האדום מעמיד את העין במבחן יופי קשה מנשוא. תנועתה של המדוזה יוצר מראה מרהיב ביופיו. שלוותה ותנועתה המעוגלת, בשילוב עם צבעים רבים, הופכים את המראה לבלתי נשכח.
תורת האבולוציה של המדוזה
מבחינה אבולוציונית, מעריכים כי מקורן המדוזה, כמו גם של בעלי חיים ימיים מפותחים יותר, היה סוג של תולעת זוחלת, שחייתה במים לפני למעלה מ-600 מיליון שנה, כלומר הרבה לפני עידן הדינוזאורים. אם רוצים לחשוב במובנים של יחסיות לאדם, הרי שהאדם לא היה עדיין אפילו סוג של מחשבה או תכנון אבולוציוני.
עם התפתחותה, החלה אותה תולעת מקור לעכל מזון, ולא רק לשאוב אותו באופן פסיבי. אחדים מהמינים שהתפתחו ממנה החלו לטרוף אלה את אלה, ואלה שיכלו להתגונן שרדו. אחרים גדלו מאוד כאסטרטגיה של הגנה, ואילו היצורים שפיתחו ראש ואמצעי ראיה, יכלו להבחין בסביבתם ולהתמצא בה. תקופה זו, לפני כ-540 מיליון שנה, קרויה בשפה המדעית פיצוץ קמבריוני, ובה חלה, על פי תורת האבולוציה, התפרצות גדולה בהתפתחות של מינים רבים של בעלי חיים, בהם שהפכו לדו-צדיים, בעלי גאומטריית גוף סימטרית ויכולת תנועה והתמצאות עדיפים. המדוזה, לעומתם, פיתחה אסטרטגיית הגנה של הצמדות לקרקעית והגנה על עצמה באמצעות תאים צורבים.
שמה של המדוזה, בעברית, לקוח בהשאלה מהמיתולוגיה היוונית, בה הייתה דמות נשית, דמוית מפלצת עם נחשים מתפתלים מעל ראשה – מראה שמזכיר את צורתה של המדוזה שגופה בצורת פעמון. המבנה שלה בסיסי ביותר. היא חסרת ראש, חסרת סנפירים, איבר מין או לב. במקום מוח, יש לה רשת עצבים ראשונית בלתי מפותחת. גופה עשוי שתי שכבות, חיצונית ופנימית, ובין שתי השכבות מצויה שכבה ספוגית-ג'לטינית שרובה מים והיא נקראת מזגולאה. באנגלית ניתן לה שם שמתאר אותה טוב יותר – דג ג'לי (Jellyfish).
במרכז השכבה המרכזית הפנימית מצוי חלל קיבה המשמש הן לתזונה והן לרבייה. בתחתית הגוף מצוי קנה ובקצהו פה, המשמש הן להכנסת מזון והן לפליטת פסולת. גופה מורכב בעיקר ממים (בין 94 ל-98 אחוזים), מלחים, מינרלים וחלבון. מן הקנה יוצאות ארבע זרועות ציד, המתפצלות בהמשך חיי המדוזה לשמונה. לאורכן יש רבבות תאים צורבים המשמשים הן להגנה והן לציד של דגיגים, סרטנים ואצות מים.
המדוזה המצויה מגיעה לגודל של עד 60 ס"מ. צבעה לבן, צהבהב או תכלת, וסביב כיפתה היא מעוטרת במעין זר כחול כהה. יש סוגי מדוזות המגיעות לגודל של עד 3 מ' ואפילו יותר, כשהגדולות מכולן הן מדוזת רעמת האריה שאורכה יכול לעלות על 36 מטר, והנומורה מחופי יפן שמשקלה עולה על 200 ק"ג. הגדולה שבמדוזות המעמקים היא הסטיגיומדוזה שאורך זרועותיה מגיע עד לאורך של 10 מטרים.
ממשנתה של ידענית
אם כבר פוגשים מדוזה, למה לא לדעת עליה מעט יותר. ד"ר הדס לובינבסקי, חוקרת במעבדה לאקולוגיה ימית במכון לחקר ימים ואגמים מפריכה מיתוסים ומנסה לעדן מעט את הסלידה של רובנו מאחד היצורים בעל התנועה הכי אלגנטית בכדור הארץ.
מאיפה הן מגיעות אלינו?
"ישנן מדוזות שאופייניות לים התיכון ויש את מה שקרוי המינים המהגרים", מסבירה הדס. ה"חוטית הנודדת" המוכרת לנו כל כך, הייתה אופיינית בעבר רק לאוקיינוס ההודי. ככזו, היא הייתה מוכרת לישראלים רק באזור אילת. בעקבות פתיחת תעלת סואץ ב-1869, היגרה החוטית הנודדת, יחד עם מינים רבים נוספים של בעלי חיים טרופיים, בתהליך שנקרא הגירה לספסית – מעבר מהים האדום אל הים התיכון דרך תעלת סואץ. הפלישה הגדולה התרחשה רק כעבור כ-107 שנים, בקיץ 1976, הידוע לשמצה בפי דייגים כ"קיץ המדוזות.
כיום היא כבר לא מהגרת. היא כאן, בנינו, כחלק ממארג החיים שלנו בים התיכון. למרות שהמדוזה נצפתה בחופי ארצנו לראשונה ב-1976, כמויות גדולות ממנה נראו רק בסוף שנות ה-80, ומתחילת שנות ה-90 אנחנו מדברים על נחילי ענק. ילדי שנות ה-80 כבר הרגישו בצריבתה, אבל לא במסות שיש כיום. נוצרה הפרה בשיווי המשקל האקולוגי, בין היתר מפני שאין לה כמעט אויבים שיאיימו על קיומה, ומנגד היא בעלת פוטנציאל רבייה אדיר, וזה מסביר את הכמויות של המדוזות.
למדוזה יש מחזור חיים ייחודי שמזכיר אולי את הפרפר. הוא בוקע מזחל שגדל וגדל, עד שהוא בוקע לפרפר. הרי הזחל הוא אותו פרפר. בחודשי החורף המדוזה נוצרת מפוליפ קטנטן שיושב לו על שושנת ים, אי שם במעמקי הים. למעשה אף פעם לא באמת מצאנו פוליפ כזה, מכיוון שזה בגודל של מילימטרים בודדים. היא אוכלת ואוכלת, כל השנה. בשלב כלשהו, בהתפתחותם ושילובם של מספר תהליכים, טריגר כימי וטמפרטורת המים, היא עוברת מטאמורפוזה שהופכת מאותו פוליפ ראשוני למדוזה שכולנו מכירים. בתוך אלו ישנם שלבים שנקראים רוויה א-מינית. אותו יצור מתחלק ומתחלק, אבל מבחינת מטען גנטי זה אותו פרט. כל פוליפ יכול להתחלק ל-10 פוליפים שמשחררים כ-10 מדוזות. וכך, מאותו פוליפ בודד, נוצרו 100 מדוזות, וכל מדוזה משחררת כ-300 אלף ביצים, כך שלמעשה מקבלים מכל פוליפ אחד 30 מיליון מדוזות פוטנציאליות. המשמעות היא שזו למעשה מכונת רבייה משומנת היטב.
כשמביטים על המדוזה מלמעלה מבחינים בצורה של 4 פרסות. אלו הם תאי המין שלה. בתקופה הזו של השנה – חודשי הקיץ – הם משחררים את תאי המין למים. מתרחשת הפריה חיצונית כמו ברוב יצורי הים. נוצרת פלאנולה – פגית ריסנית שצפה במים עד שהיא נצמדת למשטח יציב כלשהו. השלב הבא הוא התפתחותו של הפוליפ, ממנו יוצאות זרועות ציד רבות. הפוליפ מתרבה והופך למושבה בה יש מספר פוליפים בעלי התמחויות שונות (אכילה, רבייה, הגנה וכו'). בשלב מאוחר יותר מתכנסות הזרועות של פוליפ הרבייה פנימה, ומתפתח מבנה שמזכיר מעין ערימת צלחות (כל צלחת כזו נקראת אפירה). בשלב מאוחר יותר, בתהליך הקרוי סטרומביזציה, כל צלחת כזו תיפרד ותהפוך למדוזה עצמאית. כאן, המדוזה הראשונית סיימה מבחינה אבולוציונית את תפקידה. היא עשתה את שלה מבחינת הרבייה, כעת או שהיא תמות על החוף, או שהיא ממשיכה בים עד שהיא מתפרקת ומתה מזקנה שזה בערך שנה – זה מחזור החיים של המדוזה".
למה המדוזות נמצאות בקרבת החוף?
"המדוזה היא ייצור שחי בעומק הים. מדוזה היא פלנקטון (בלטינית, נוזל) – אורגניזמים השוכנים במימי האוקיינוסים והימים, כמו גם במאגרי מים מתוקים, המאופיינים בכך שהם נעים בעיקר עם זרם המים, ואינם מסוגלים לנוע נגדו. אורגניזמים כמו דיונונים, דגים ויונקים ימיים שיכולים לנוע גם בצורה אופקית ולשחות נגד זרמי המים בסביבתם, נקראים נֶקְטוׂן. המדוזה לא ממש יכולה לשחות. יש לה יכולת תנועה, אך הן די בטלות בששים, כאשר מדברים על המסה של הים, ולכן היא פשוט נסחפת אל החוף ע"י הגלים, הרוחות והזרמים. היא לא רוצה להגיע אל החוף. למעשה, זה המקום האחרון שהיא רוצה להגיע אליו, כי שם היא מתה.
המדוזות שנסחפות לחופים זה ממש שולי הנחיל. נחיל יכול להגיע למיליוני פרטים, ואפילו לפעמים מאות מיליונים, ומכאן ניתן ללמוד שמה שנסחף לחופים זה באמת השוליים שבשוליים של הנחיל. המדוזה היא למעשה יצור ניטרלי לחלוטין, אלגנטי ומרתק בתוך המים – קשה להוריד ממנה את העיניים".
למה בתקופה הזו של השנה?
"ברגע שטמפרטורת הים מתחילה לעלות, המדוזה הופכת להיות אותה מדוזה בוגרת שאנחנו מכירים. שלב הפוליפ מתרחש בחורף, והן הופכות לשלב הבוגר בקיץ. זה שהן מגיעות לחופים זה רק בגלל מערכת הזרמים. אם זה היה תלוי בהן, הן לא היו מגיעות".
האם המדוזות הקרובות לחוף הן מאותו זן, או שישנם מספר סוגים?
"ישנם כעשרה סוגים של מדוזת סוכך שהיא המדוזה המוכרת שחלקה הגדול הוא הפעמון או הסוכך שבו ניתן לגעת ללא חשש. המסה הגדולה היא של החוטית הנודדת המפורסמת שצורבת בצורה לא נעימה, אבל כמובן שניתן למצוא ביניהן עוד כמה זנים של מדוזות לבנות, כחולות, לבנות עם פס כחול מסביב, הכוכבנית ועוד כל מיני מינים שהאקדמיה לעברית העניקה להן לאחרונה שמות, כמו ביצת עין".
מה לגבי שרשרת המזון – מי מאיים על המדוזה?
"מי שאוכל מדוזה בוגרת אלו צבי ים. אין באזור שלנו כל כך הרבה צבים, מה גם שכמות המדוזות גדולה, כך שגם אם היו יותר צבי ים, זה לא היה משפיע באופן ניכר על כמות המדוזות באזור. בשלב ההתפתחותי שלהן למדוזות בוגרות, היצורים המימיים שניזונים מפלנקטון (היונק המכונה כריש לוויתן לדוגמה) אוכלים גם אותן. מאחר שהמדוזה מתפתחת מגודל של כ-3 מ"מ לגודל אותו אנו מכירים במשך כ-8 שבועות, התקופה בה הן יכולות לשמש כמזון קצר יחסית".
האם המדוזות מופיעות ביתר חופי מדינות הים התיכון?
"הן נמצאות בחופי מצרים, ישראל, לבנון וסוריה, אבל הן פחות מגיעות לאזור טורקיה. לפני שהן מגיעות לאזור קפריסין, הזרם מתערבל ופונה חזרה מערבה. ככל שמתקרבים לחודש אוגוסט, המים נעשים חמים מאוד וזה גזר דין מוות לרוב המדוזות. החום מתחיל לפרק אותן. ייתכן שיש מדוזות בודדות שמגיעות לחופי קפריסין וטורקיה, אבל בכמות קטנה מאוד יחסית".
האם צריבתה של המדוזה מורגשת גם אחרי מותה?
"למעשה הגוף, הפעמון, הסוכך של המדוזה לא צורב כלל. מה שצורב זה זרועות הצייד שלה, השערות הרבות שלה. אלו למעשה סוללות סוללות של מאות אלפי תאים צורבים בכל זרוע, או מיליוני תאים צורבים בכל השערות גם יחד, כאשר יש לכך שתי מטרות: הגנה ותפיסת טרף.
הזרועות הללו יכולות להשתחרר ממגע פיזי כלשהו, או שהן קולטות משהו כימי (רצפטורים למשל) שבעקבותיו נוצר שחרור את התאים הצורבים. לפעמים זה נועד כדי לתפוס לעצמן את המזון, ולפעמים כדי להגן על עצמה מפני טורפים.
הזרועות שמכילות את התאים הצורבים הן מאוד דקות, ולפעמים, הן בגלל תנועת גלים חזקה והן בגלל השתפשפות בעצם כלשהו, הזרועות ניתקות מהמדוזה, אולם במשך מספר שעות עד יותר מיממה, הן עדיין משחררות את החומר הצורב כשהן באות במגע, בין אם זה תחתיתה של סירה, או גוף של אדם. בגלל זה לעיתים אנו חשים צריבה במים מבלי שתהיה בסביבה מדוזה בשלמותה. כשהמים צורבים, אלו פשוט זרועות דקות מאוד, כמעט בלתי נראות, שמשחררות את התאים הצורבים".
האם היו רעיונות כיצד להרחיקן מהחוף?
"אנשים תוהים לעיתים למה לא מקימים רשת הגנה שלא תאפשר למדוזות להתקרב לחוף. במקרה כזה המדוזות יתחככו ברשת, הזרועות שלהן תפגענה, ואנחנו נקבל מרק הכי צורב שהיה אי פעם. בעבר הציעו שננסה לשלוט על הנדידה שלהן, אולם המסה העיקרית שלהן כבר פה מזמן והאוכלוסיה מבוססת, הן כבר לא מהגרות, אלא נמצאות בקרבינו, ויהיה עלינו ללמוד לחיות אתן. המדוזה מצב נתון".
מה לגבי מיתוסים ישנים בנוגע לאופן הטיפול?
"אין כל כך מה לעשות. זה כמו עקיצת דבורה. נעקצת? אתה יכול לשי אלוברה או חומר מרגיע אחר, ובזה זה נגמר. מעבר לזה, אם מתפתחות שלפוחיות, יש לגשת לחדר מיון או לרופא, על מנת לוודא שלא מתפתחות אלרגיות למיניהן, אבל מעבר לזה מנקים את המקום. אין במדוזה שום סכנה מעבר לזה.
המיתוסים של לשפוך על האזור הנגוע חומץ או למרוח את השתן של עצמך, התבררו שלא זו בלבד שאינם מסייעים, אלא עלולים לגרום להחמרה ולהפעלה מיותרת של תאים שטרם השתחררו. הדבר היחיד שיש לעשות זה שטיפה עם מי ים! בשום פנים ואופן לא שטיפה עם מי ברז, כי מי ברז יכולים לפוצץ תאים שטרם התפוצצו. אם היה מגע ששחרר זרוע צייד של מדוזה שלא כל תאי הצריבה שלה התפוצצו במגע עם הגוף, הרי שמי ברז יגרמו ליתר תאי הצריבה להתפוצץ. ניתן כמובן למרוח על המקום חומר מאלחש, כמו אלוברה".
מהם היתרונות והחסרונות שלה?
כחוקרת ים, קשה לד"ר לובינבסקי לדבר על חסרונות של היצורים החיים, אבל היא מתאמצת להוציא משהו בכל זאת. "מדובר בייצור שהאיזון האקולוגי שלו בטבע הופר. הוא לא היה אמור להיות פה. הוא הגיע לפה בגלל פעולה של האדם שפתח מחסום בין שני ימים שלא היו אמורים להתחבר – האוקינוס ההודי לא היה אמור להתחבר עם הים התיכון, אילולא פתחו את תעלת סואץ. ישנם עוד מאות מיני בעלי חיים וצמחים שהיגרו, העניין הוא שאת בני האדם מעסיקים רק אלו שמפריעים לו".
הדס מסבירה שישנן הגירות נוספות שחולפות על פנינו מבלי שרובנו נדע עליהם כלל. "יש עכשיו הגירה של דג הזהרון, אבל הוא יפה וגדול, אז כולם מתפאלים ממנו. באופן דומה הייתה הגירה של שרימפסים למיניהם… כשמדובר במשהו שנוגע לאדם, אם הוא לא מזיק, קיימת התעלמות מוחלטת, שלא לדבר על זנים שהאדם שמח לקבל אליו. אבל אם זה פוגע בו, התלונות נשמעות למרחקים.
המדוזה לא הייתה אמורה להגיע לכאן, אבל היא הגיעה ומצאה כאן ים עשיר במזון ועני בטורפים. יש לה פוטנציאל רבייתי מטורף, ולכן היא משגשגת. לכן, לכאורה, אנחנו רואים רק את החסרונות שלה. אבל כשהיא נמצאת בבית הגידול הטבעי שלה, עם שיווי משקל אקולוגי שזה איזון מאוד מאוד עדין בטבע, אז בדיוק כמו שלעכבר, לנחש, לנמיה, לפרעוש, לקרציה ולחרק יש את המקום שלהם בשרשרת המזון, כך גם למדוזה – היא טורפת ונטרפת. היא חלק מהפלנקטון – היא משמשת טרף ומזון, היא ייצור שטורף בעצמו. לכן, במאזן האקולוגי שלה יש לה חשיבות.
האדם משתמש במדוזות למאכל, לקוסמטיקה, לרפואה ולדברים נוספים. אצלנו זה יצא מפרופורציות. למדוזה יש את המקום שלה בים. יש לה תפקיד אקולוגי, אולם עבורינו היא מגיעה לחופים, מפריעה לנו להיכנס למים, סותמת את תחנות הכוח, את מתקני ההתפלה, ממלאת את רשתות הדייגים… בוודאי שאנחנו רואים בזה רק מפגע אקולוגי, אבל זה קרה רק בגלל יציאה מאיזון אקולוגי".
כמה אתם – המכון לחקר ימים ואגמים – נדרשים לטפל במה שמכונה ע"י הרוב מפגע?
"מדובר פה בנחילים של מיליוני מדוזות. בזמנו, בתחילת שנות ה-90 הביאו ארצה מומחים רבים ממקומות שונים. אז המדוזה הזו אינה טעימה למאכל, ולכן הסינים לא רצו אותה. לא מצאנו שום פתרון. מה שנותר לנו לעשות זה לעקוב אחרי המדוזות כדי ליידע את הציבור. אנו מנסים לבצע מחקרים על החיה, כמו שאנחנו עורכים מחקרים על חיות, חלזונות, צדפים ודגים אחרים, בתחומים הביולוגי, הפיזיולוגי, הגנטי… אבל אין מה לעשות מעבר לזה.
אנשים מתקשרים לפעמים ושואלים 'מה לעשות אם הילד שלהם אלרגי'? התשובה שלנו היא "תלכו לבריכה". הבאסה היא שזה קורה בחודשי הקיץ, דווקא כשהאדם צריך, מבחינתו, את הים הכי הרבה, והשילוב הזה: אדם-מדוזה, לא מתיישב טוב.
מכיוון שאנחנו מכירים מאובנים של המדוזה לפני למעלה מחצי מיליארד שנה, היא באמת ייצור עתיק וקדום. מה שיפה בזה, שבכל פעם שמגלים מאובן, רואים שצורתה ותפקידה לא השתנו כלל. אצל רוב בעלי החיים ניתן לראות את האבולוציה שהן עברו. אם הייצור הזה לא השתנה כלל, המשמעות היא שהוא נמצא במקום המותאם לו ביותר לתפקיד אותו הוא ממלא בטבע. צורת התזוונה שלו לא השתכללה, צורת הגוף לא השתנתה. הוא בדיוק כמו שהוא היה פעם".
הדס מסיימת בנימה אופטימית משהו: "יש בעולם מדוזות הרבה יותר מסוכנות מהחוטית הנודדת, אז בוא נגיד תודה שזה מה שהיגר. הן אמנם צורבות, אבל ישנן סוגים שאם הם היו מהגרים, המצב היה יכול להיות גרוע הרבה יותר, ובאמת לא היינו יכולים להיכנס למים בכלל".