אחרי 14 שנות נישואים, מתוכן 7 שנים של טיפולי פיריון, 4 הריונות, 5 עוברים ו-4 הפלות, אין משהו שמיכל חיה ויעקב דניאלי רוצים בו יותר מלהיות הורים. על מנת שזה יקרה, החלופה היחידה, הזמינה והרלוונטית היא פונדקאות, בארץ, שעלותה רבע מיליון שקלים. זירת המאבק שלהם עברה מחדרי הטיפולים ושמירות ההריון לקמפיין והפצת גיוס הכספים שבזכותם הם מקווים שלשמותיהם יתווספו התארים אמא ואבא
מאת: אורן בוקשטיין בוקר
מעטות הנשים שמוכנות לגלות ולחשוף את סודות הרחם שלהן. לרוב, הפרטים הללו ידועים לבני הזוג, ובמקרים חריגים גם לרופאים המטפלים. מיכל חיה (35) ויעקב (36) דניאלי רוצים להיות הורים!!! מיכל חיה סובלת מכשל רחמי והמשמעות היא שברחם שלה לא יכול להתפתח עובר ליותר מחמישה חודשים. אלא שהרצון העז והכמעט טבעי הזה, להיות הורים, יותר קו מנחה שלפיו הם מתנהלים במסגרת הניסיון לגיוס 250 אלף שקלים – עלות הליך הפונדקאות בישראל.
המרדף אחר שרשרת החיים הטבעית ביותר, יצירת חיים חדשים, הפך עבור הזוג דניאלי לסיוט שקשה לתארו. אחרי הגהינום שהשניים עברו במשך 14 שנים, החלופה היחידה שנותרה לזוג חרדי היא הליך פונדקאות בו אישה תישא את עוברם המשותף עד ללידת בנם/בתם הראשון/ה והנכסף/ת. ההבדל במחיר בין ביצוע הליך כזה בחו"ל ובין ביצועו בארץ עומד על כ-200 אלף שקלים, אולם ההלכה, לפיה חיי הזוג דניאלי, מגבילה מאוד, עד בלתי מאפשרת את ביצועה בחו"ל. אם מוסיפים לכך כיום את עניין הקורונה והרצון של יעקב להיות שותף פעיל בתהליך, מקבלים חלופה אחת ויחידה – הליך פונדקאות בארץ. כעת נשאלת השאלה מהיכן יכול זוג בעל אמצעים רגילים – מיכל חיה היא סייעת בגן ילדים ויעקב מחסנאי – לגייס סכום כזה? התשובות השגרתיות המתבקשות הן הלוואה מהבנק (סוג של משכנתא נוספת), הלוואה מבני משפחה או הלוואה מגורמים מגביהי ריבית. אלא שכיום קיים סוג של סטארט-אפ שכבר מזמן אינו כזה – גיוס תרומות המוני.
הריון טבעי אחרי 7 שנות נישואים וניסויים
מיכל חיה צרפתי ויעקב דניאלי הכירו, באמצעות שידוך, כשהוא היה בן 22 והיא שנה צעירה ממנו. הוא הגיע מבית חרדי, היה אחרי שירות צבאי, ואילו מיכל חיה גדלה בבית מסורתי דתי. "כשהכרנו, יעקב היה חובש כיפה סרוגה (כיום הוא עם כיפה שחורה, א.ב.ב)", מתארת מיכל חיה. כעבור 9 חודשים השניים נישאו, והחלו בניסיונות להיכנס להריון טבעי שלא צלח. אחרי שנתיים החליטו השניים להתחיל בטיפולי פיריון. ההתחלה, כמו אצל כולם, כוללת בדיקות דם מקיפות. כבר בבדיקות הללו גילו שמיכל חיה סובלת מבעיה הורמונאלית – פרולקטין (הורמון שמייצרת בלוטת יותרת המוח. פעילותו העיקרית היא בתהליך ייצור החלב בשד לצורך הנקה. רמת ההורמון נמוכה מאוד נמדדת אצל גברים ואצל נשים שאינן הרות. רמות הפרולקטין עולות בזמן ההיריון ולאחר הלידה. פעולת היניקה מגרה את הבלוטה לייצר פרולקטין. הסימפטומים של רמת פרולקטין גבוהה אצל נשים הם אי-סדירות בביוץ ובהפרעות פריון). אצל מיכל חיה רמת הפרולקטין הייתה גבוהה מדי וזה מנע ממנה להיכנס להריון. היא החלה לקבל פרילק (Parilac) – תרופה שנועדה להפחית את הפרולקטין. תחילה חצי כדור, ובהמשך זה עלה לכדור.
למרות שרמות הפרולקטין החלו להתייצב, הזוג דניאלי עדיין לא הצליח להיקלט להריון. השלב הבא היה להתחיל טיפולי הזרעה וטיפולי הפריה חוץ גופית (IVF – In Virto Fertilization) שנמשכו 7 שנים במרכז הרפואי ברזילי, ללא הצלחה. לאחר 7 שנים מיכל חיה אמרה לבעלה יעקב: "די! אני לא יכולה יותר. היה לי מאד קשה: ההורמונים, הזריקות, מצבי הרוח"… כל מי שעבר טיפולים שכוללים החדרת הורמונים, זריקות לבטן וחיי מין מכאניים, מבין היטב במה מדובר.
לאחר "שנת מנוחה", הזוג דניאלי החליט שלמרות הקשיים, הרצון לילדים חזק מהכל. הרופא שטיפל בהם ביקש לבצע צילום רחם (היסטרוסקופיה – Hysteroscopy) לפני חידוש הטיפולים, על מנת לבדוק את תקינות השחלות והחצוצרות. הבדיקה העלתה שהחצוצרה השמאלית סגורה, ללא אפשרות פתיחה. הצוות הרפואי ניסו בכל זאת לפתוח אותה ולא הצליחו. ההחלטה המקצועית הייתה לבצע כריתה של החצוצרה השמאלית. כחודש לאחר כריתת החצוצרה, מיכל חיה דניאלי נקלטה, לראשונה בחייה, להיריון באופן טבעי. "אתה יכול בכלל לנסות להבין איזו שמחה שררה בבית משפחות דניאלי וצרפתי"? שואלת מיכל חיה באופן רטורי. שבע שנים אחרי שנישאו, מיכל חיה ויעקב דניאלי חשו לראשונה בחייהם שחלומם הגדול ביותר על סף התגשמות.
השמחה התחלפה בעצב גדול כפול ארבע
השמחה ששררה בבית משפחת דניאלי ארכה 15 שבועות בלבד. "בשבוע ה-15 חשתי כאבים באזור האגן והחל דימום", מתארת מיכל חיה. ההמשך נורא. "כשהגעתי למיון, הרופאה אמרה שאני כבר כמעט בסיום ההפלה. עברתי הליך גרידה מלא".
אלא שלא זו בלבד שההפלה לא שברה את הזוג דניאלי, ההיפך הוא הנכון – הם ראו את האור שבקצה מנהרת האופל הזו. הם ראו את העובדה שאחרי 7 שנות עקרות, מלאות בסבל ובדיכאון, הגוף יכול להיכנס להריון באופן טבעי. מיכל חיה הייתה רק בת 28, ומבחינה פיזית היא הייתה בשיא הבשלות הנשית.
אחרי התאוששות שארכה כשנה, מיכל חיה נכנסה להריון בפעם השנייה ביולי 2014, גם הפעם באופן טבעי. אלא שגם בהריון הזה, בדומה להריון הראשון, בשבוע ה-15 החלו כאבים שהסתיימו שוב הפלה, אם כי בפעם הזו לא היה צורך בהליך גרידה. "הפעם הזו היה לי הרבה יותר קשה מהפעם הראשונה", מספרת מיכל חיה, ולראשונה בשיחה בנינו, הדמעות החלו לזלוג מעצמן. "החלטתי לא להתייאש", היא מציינת תוך כדי בכי חרישי.
גם הפעם הגוף והנפש דרשו כמובן התאוששות. וגם הפעם הגיעה ההחלטה שממשיכים, אלא שהפעם הניסיונות להיקלט באופן טבעי לא צלחו. שוב התחדשו הביקורים הכל כך לא רצויים והכל כך שואבי אנרגיה במחלקת ה-IVF בברזילי, אלא שהצוות הרפואי המליץ שעדיף לנסות תחילה באמצעות הזרעות, מכיוון שהגוף הוכיח כבר שהוא מסוגל לקלוט הריון. הרופאים לא טעו. ההזרעה הראשונה אמנם לא נקלטה, אולם בפעם השנייה כמו בשנייה, היא נקלטה עם תאומים, כאילו הטבע מבקש לכפר על שני העוברים היחידים הקודמים עמם נכנסה מיכל חיה להריון.
השמחה הגדולה לוותה בהחלטה שאת ההריון הזה חייב לשמור מכל משמר – "נכנסנו למין שמירת היריון", מסבירה מיכל חיה, "הורדתי את רמת העבודה לפעמיים בשבוע בלבד. הכל היה תקין. ביצעתי שקיפות עורפית, סריקת מערכות ראשונה… הכל היה תקין. הייתי גם במעקב קבוע של הפרילק, מתי להפסיק, מתי להמשיך… לקחתי גם הורמונים לשמירת ההיריון. כל מה שהמליצו, עשינו כמובן בקפידה". ושוב הגיע אותו שבוע 15 ארור, ושוב כאבים. כשהדניאלים הגיעו למיון, האבחנה הראשונית הייתה שאחד מהתאומים כבר בתעלה, בדרכו החוצה. בסופו של דבר הרחם נפתח, וכמה שהדבר קשה לתיאור, מיכל חיה חוותה הפלה נוספת, שלישית במספר, והפעם, בדומה לפעם הראשונה, אבל בשונה מהפעם השנייה, צורף לכל החוויה הנוראית הזו הליך גרידה נוסף.
"במשך 3 חודשים לא רציתי לדבר או לראות אף אחד. הייתי במצב נפשי קשה מאוד. אפילו עם בעלי לא הייתי מוכנה לדבר", נזכרת מיכל חיה וממשיכה לתאר בעיקר את המצב הנפשי הקשה בו הייתה שרויה. "כל דבר שיעקב היה אומר לי, הצליח רק להוציא ממני עצבים ותסכולים. הדבר היחיד שרציתי ויכולתי לעשות, לתחושתי, היה לשכב במיטה ולהיות עם עצמי ועם האבל שלי".
אחרי 3 חודשים שוב הגיעה ההבנה שהחיים חייבים להימשך. בני הזוג שוב סייעו זה לזו ולהיפך לקום מהקרשים, לא לפני שמיכל חיה עברה מספר טיפולים נפשיים שסייעו לה להרים את עצמה מההתמוטטות הנפשית והפיזית אותה היא חוותה לאחר הפלת התאומים.
הפעם הרביעית והקשה ביותר
לפני שנתיים מיכל חיה נכנסה להריון בפעם הרביעית בחייה. גם הפעם זה קרה באופן טבעי. דמיינו מה עובר בראשם של זוג שמבקשים להפוך להיות הורים, אולם בשלוש הפעמים היחידות שהם הגיעו לשלב הכניסה להריון, הוא הופר אחרי 15 שבועות והסתיים במפח נפש אדיר ממדים.
הפעם מיכל חיה הפסיקה לעבוד לחלוטין. "נכנסתי לשמירת היריון מלאה מהרגע שגילינו שאנחנו בהיריון", היא פותחת בתיאור הצעדים הבלתי שגרתיים שהם ביצעו בהריון הזה. יעקב, שעד עכשיו כמעט ולא פצה פיו, אלא רק האזין לאשתו והתעצב בכל פעם שתיארה את רצף ההפלות שהם חוו, נכנס לשיחה על מנת לפשט את כמות ועומק הצעדים שהשניים ביצעו על מנת לוודא שמבחינתם הם עושים הכל כדי לשמור על ההריון היקר כל כך.
"גרנו ברחוב ש"י עגנון, בעתיקות. קומה שנייה, ללא מעלית. הדבר הראשון, עם היוודא העובדה שנכנסנו שוב להריון, אמרתי לאשתי שאנחנו עוברים מיידית לגור עם אמא שלה ברח' קדש, בברנע. בניין עם מעלית. שלא יהיה צורך אפילו במאמץ מינימלי". מיכל חיה מוסיפה את הפן המקצועי: "הייתי כמובן בהיריון בסיכון גבוה. לאור העובדה שכבר הפלתי 3 פעמים, הצוות הרפואי בברזילי החליט לבצע תפירה של צוואר הרחם (סרקלז בהגה המקצועית, א.ב.ב) על מנת למנוע מהרחם להיפתח, שהעובר לא יוכל להשתחל לשם לפני זמנו". מיכל חיה שיתפה ברגשות שעברו עליה לפני הבדיקות שעברה במהלך המעקב שעברה: ""בהיריון השלישי כל בדיקה הייתה בלחץ היסטרי. כל לילה, לפני השינה, נוספו תפילות לבורא עולם, שהכל יהיה בסדר. בהיריון הזה, כשהגענו לשלב מתקדם יחסית, היו תחושות של אושר נשגב שלא ניתן לתארן במילים".
זה היה בשבוע ה-12 להיריון. מיכל חיה נכנסה לניתוח, לתפירת צוואר הרחם, כל זאת, כמובן, רק אחרי שגילו דופק טוב (בבדיקת השקיפות העורפית). אחרי התאוששות בת יומיים בבית חולים, היא שבה לבית אמה. בהמשך, אחת לשבועיים היא הייתה תחת מעקב – הכל היה תקין. והנה הגיע השבוע ה-15 הידוע לשמצה מבחינת משפחת דניאלי בכל הקשור להריון. בשבוע הזה היא ביצעה סקירת מערכות מוקדמת (הליך אופייני שמבוצע בשלב הזה של ההריון) – הכל היה תקין. אפילו נאמר לדניאלים שהעובר בבטנם הוא ממין זכר.
בשבוע ה-20 להריון (אמצע חודש חמישי), אחרי בדיקת מעקב שגרתית, נשלחה מיכל חיה לאשפוז, לאחר שמשהו באזור הניתוח שהיא עברה ברחמה נראה חשוד לצוות הרפואי. כל הבדיקות היו משביעות רצון, העובר היה בסדר, התפירה לא נפתחה. ואז, בשבוע ה-22 חזרו הכאבים, ועמם הגיעה הפלה נוספת. "שק מי השפיר נקרע", היא מסבירה, "הכל היה שם יבש. נכנסתי לפתוח את התפר, ולאחר מכן הכניסו אותי למחלקת לבצע זירוז, ממש לידה שקטה. היו צירים, היו כל הכאבים שאשה חווה בלידה רגילה, ככה לפחות תיארו לי, ממש כמו לידה רגילה, רק שאת כל הסבל הזה עברתי על מנת להפיל את העובר שהיה ברחמי". מיכל חיה לא מצליחה לעצור את הדמעות. מדהים כמה פעמים אתה יכול לספר על מקרה שאירע לך, עצוב כמובן, ועדיין אי אפשר לעצור את הדמעות שנבנות בתוכך. "השברים והקרעים שנוצרים בלב מכל מקרה כזה, זה לא משהו שניתן לקשור אותו", מסביר יעקב בהסתכלו על אשתו, כשעיניו מלאות אהבה וחמלה.
הוא נזכר ברגעים בהם מיכל חיה התקשרה אליו וסיפרה לו שהיא סובלת מכאבים ושהיא נוסעת לבית החולים: "כשהיא הייתה אצל אמה, קיבלתי ממנה שיחת טלפון בסביבות חצות, בה היא אמרה לי שיש לה כאבים. מאותו רגע הלב שלי דפק על 150. נסעתי על כביש רבין על 120, 140… ואפילו יותר. מותר לנסוע שם עד 70 קמ"ש. הגעתי לכיכר, הרגשתי שמישהו מרים לי את הרכב ומחזיר אותי לכביש, אחרת לא ברור לי איך יצאתי מהסיבוב הזה בחיים, במהירות בה נסעתי. כל הדרך הציפו אותי המחשבות, מה יהיה? איך אנחנו לא מאבדים את הילד? הראש שלי היה רק במחשבות שהציפו אותי ומה אני עושה. איך מצילים את הילד הזה? לא ראיתי כלום. בדיוק כמו הרכב, נסעתי על אוטומט. לא זכרתי בכלל שעברתי ברמזורים, אם עברתי באדום, לא עברתי… אלוהים שמר עליי באותו לילה".
"נכנסתי לגרידה", מתארת מיכל חיה אחרי שבעלה מסיים את התיאור שלו, "אלא שמההרדמה לא קמתי טוב. לא הצלחתי לנשום כמו שצריך. הייתה לי התחלה של תסחיף ריאה. לקח להם זמן לאושש אותי ולהחזיר אותי למצב טוב, פיזית". אחרי יומיים במחלקה מיכל חיה שוחררה, שוב, נטולת בן ולא בהריון. במכתב השחרור נכתב שבהיריון הבא יש לבצע קשירה מסוג אחר של צוואר הרחם, ולהוסיף תרופות תמיכה נוספות. "אמרתי ליעקב שכבר לא אוכל לעבור דבר כזה פעם נוספת. לא היה לי ספק שבפעם הבאה שאעבור את זה אחווה מוות אמיתי יחד עם העובר שלי. הגוף שלי עבר כל כך הרבה טראומות, חמישה עוברים, כמויות הורמונים בלתי נתפסות. יעקב ניסה להתעקש שנמשיך בטיפולים, אבל אני כבר לא יכולתי. הגוף שלי כבר לא עמד בזה. אחרי ארבע גרידות, ארבע הפלות… ארבע פעמים גירדו לי את הרחם", היא מתארת והאוזן מתקשה לשמוע. "אני כל כך רוצה להיות אמא ויעקב רוצה להיות אבא", היא נשברת.
"אחרי שהתאוששתי לא רציתי לראות אף אחד, גם לא את בעלי. שלושה חודשים לא זוכרת רגע בו הפסקתי לבכות. עזבתי את בית אמי וחזרתי לביתי. כולם ניסו להרים אותי. היו מזמינים אותנו לאירועים, לארוחות משפחתיות. בשביל מה שאבוא? לראות את האחיינים שלי? לראות את האחיינים שלו? הרגשתי שאין בשביל מה לחיות. חשבתי שההפלה של התאומים שברה אותי, אבל זה היה מעל ומעבר. לחיים יש את הכוח שלהם, אחרת אני לא מבינה איך יצאתי מהמשבר הזה".
שינוי כיוון
הזוג דניאלי פעם כעת לייעוץ לגבי חלופות – כיצד ניתן להפוך להיות הורים מבלי שמיכל חיה תצטרך לשאת הריון במשך הרבה זמן? "התייעצנו עם שלושה רופאים מומחים. סיפרנו להם כמובן הכל. נאמר לנו שעל פי כל הממצאים, אני סובלת מכשל רחמי, כלומר הרחם שלי לא יכול להחזיק הריון מעבר ל-22 שבועות. הבהירו לי שהבעיה היא אצלי ולא אצל בעלי. המליצו לנו לפנות לפונדקאות".
הליך פונדקאות הוא הליך יקר בכל מקרה, אבל ההפרש בין המחיר הנדרש עבור הליך פונדקאות בארץ לבין הליך בחו"ל, יכול להגיע לכ-200 אלף שקלים. מבחינה הלכתית מתעוררות מספר בעיות בביצוע ההליך בחו"ל, בעיקר עבור זוג חרדי שעבורו לא בא בחשבון שאשה שאינה יהודייה תשמש כפונדקאית. כשהעליתי את הנקודה שסביר להניח שיש בחו"ל נשים יהודיות שמשמשות כפונדקאיות, יעקב משיב: "אנחנו רוצים מישהי שתהיה קרובה יחסית. עכשיו במיוחד, בתקופת הקורונה חשוב לי הרבה יותר שזו תהיה מישהי שנמצאת כאן. כמי שרוצה להיות אבא, חשוב לי להיות שותף לשלבי ההתפתחות של ההיריון".
איך מגייסים, אם כן, כרבע מיליון שקלים? פעם התשובה לכך הייתה ברורה – נכנסים לבנק ומבקשים הלוואה. דרך נוספת שהייתה מקובלת בעבר היא גיוס הלוואות מבני משפחה ומחברים קרובים. דרך פחות סימפטית, אבל עדיין הייתה נהוגה אצל יותר מאדם או שניים, הייתה הלוואה אצל גורמים מפוקפקים, עליה נדרשת לשלם ריביות בלתי סבירות, אבל היום יותר ויותר אנשים פונים לתרומת המונים, וכך עושים גם מיכל חיה ויעקב דניאלי.
לפני יותר מחודש עלה הקמפיין שנקרא 'מיכל ויעקב רוצים להיות הורים'. "תפנה לכל מי שיכול לתרום, לפרסם, לקדם", מפציר בי יעקב ולא שוכח לבקש ממני להודות לכל התורמים בשמו. "אנחנו רוצים להגיע ליעד כמה שיותר מהר". לזוג יש שמונה עוברים מוקפאים, מוכנים, שממתינים כבר מלפני 8-9 שנים. "אנחנו אנשים מאד נחושים", מסכם יעקב.
בשלב הזה, רגע לפני סגירת הגיליון, נאסף סכום של למעלה מ-93 אלף שקלים.
את התרומות ניתן להעביר את באמצעות כניסה לאתר האינטרנט שהוקם במיוחד בשביל הקמפיין. על מנת להיכנס לאתר, יש לחפש בגוגל 'מיכל ויעקב רוצים להיות הורים' ושם ניתן לתרום. כמו כן ניתן לבצע העברה לחשבון הבנק של הזוג: בנק מזרחי טפחות (20) באשקלון, סניף 427, מס' ח-ן 059733 ע"ש מיכל ויעקב דניאלי. בנוסף, אפשר לתרום גם באמצעות העברה בביט למספר 0544723566.
בתקווה שבעוד כשנה, נוכל להראות לכם בשער העיתון תמונה של מיכל חיה, יעקב ובנם או בתם הפעוט/ה.
בהצלחה!