עובדת בסניף הביטוח לאומי באשקלון שכינתה את המאבטחת במקום "אתיופית מסריחה" תפצה אותה בסכום של 31,000 שקלים, כך פסק לאחרונה בית משפט השלום בעיר * העובדת התנצלה על ההתבטאות אולם השופטת אורית חדד החליטה כי עליה לשאת באחריות למעשיה: "הנתבעת הצמידה לתובעת אפיון מבזה ומשפיל על רקע שייכותה העדתית"
בית משפט השלום באשקלון חייב לאחרונה מזכירה במחלקת נכות של המוסד לביטוח לאומי בעיר לשלם פיצויים של 25,000 שקל והוצאות משפט של 6,000 שקל למאבטחת ממוצא אתיופי שכונתה על-ידה "אתיופית מסריחה" ליד חברים לעבודה. בפסק דין, שנכתב על רקע מחאת האתיופים, ציינה השופטת אורית חדד כי עצמת האמירה הגזענית לא קהתה אף שנאמרה בשעת כעס ולמרות התנצלותה של המזכירה.
מכתב התביעה עולה כי בחודש פברואר 2016 ביקשה הנתבעת להיכנס לחניון במקום עבודתה המצוי בסביבה עמוסת כלי רכב ואנשים בשעות הבוקר, אלא שמחמת חסימת הגישה לו ע"י משאיות הפורקות סחורה, היא נאלצה להחנות את רכבה בתשלום בחניון הציבורי הסמוך.
הנתבעת יצאה מרכבה, נכנסה למקום העבודה והחלה להתלונן ולהאשים את המאבטחים בכך שאינם מבצעים את עבודתם כראוי וזאת על רקע מיקום המשאיות כאמור.
התובעת מדגישה כי באותם רגעים הייתה היא מסייעת ללקוחות שהמתינו בחוץ וכי כל שאמרה לנתבעת הוא שהסופרמרקט המצוי בסמוך היה סגור מספר חודשים וכי כעת חזרה תופעת החסימות ע"י רכבים ומשאיות. בחלוף מספר דקות ומשנוכחה הנתבעת כי עליה לשלם עבור תו החניה, יצאה היא מעמדת המאבטחים שבכניסה וטרם צאתה אמרה היא בהתייחס לתובעת: "גם כן האתיופית המסריחה הזו, אני אתן לה סטירה".
לטענת התובעת, היא עצמה לא הצליחה לשמוע את האמירות המדויקות, אך הדברים נאמרו בנוכחות מאבטחת נוספת וזו יידעה את התובעת. התובעת בחרה לפנות לנתבעת עם כניסתה חזרה וזאת על מנת לדעת האם אכן כך נאמר על ידה ובמטרה לאפשר לה לחזור בה מדבריה, אלא שבתגובה לפנייתה זו הטיחה בה הנתבעת: "בטח שאני אגיד לך יא אתיופית מסריחה, אל תצחקי איתי ואל תפני אליי בכלל".
אמירה נוספת זו נעשתה אף בפני המאבטחת הנוספת ובפני אחראי המשמרת. התובעת, נדהמת ומושפלת, אמרה לנתבעת שעליה להתבייש ותהתה אם זה השרות שהיא מעניקה ללקוחות ובתגובה לכך ענתה לה הנתבעת בהפגנתיות: "קפצי לי".
התובעת פנתה בו ביום למנהל הסניף על מנת ליידעו לגבי ההתרחשויות המתוארות וזה הבהיר כי יפנה את המקרה לממונה על המשמעת. בהתאם להנחייתו, העלתה התובעת את הדברים על הכתב. מנהל אגף הביטחון הבהיר לתובעת כי הוא ויתר גורמי ההנהלה מגנים את התנהלות הנתבעת. בהמשך לכך נמסר לתובעת כי נערך לנתבעת ברור משמעתי וקידומה יעוכב.
התובעת מדגישה כי האירועים הנ"ל אינם משקפים פליטת פה, כי אם אמירות שנאמרו בכוונת מכוון על מנת לפגוע בה ולהשפילה וזאת ללא כל סיבה אמיתית כי אם מתוך גישה גזענית המייחסת לאדם תכונות שליליות ונחותות בשל צבע עורו. כיוון שכך תובעת היא את הפיצוי הסטטוטורי המתאפשר בחוק תוך שהיא מבקשת כי בית המשפט יביא בחשבון את הצורך למגר את הגזענות באמצעות חיוב זה וכאקט חינוכי.
"עובדת נאמנה מזה 20 שנה"
בכתב ההגנה שהגישה העובדת הנתבעת היא לא הכחישה את האמירות המיוחסות לה והביעה את התנצלותה על הדברים שנאמרו על ידה. לטענתה, התנצלות אישית בצירוף מכתב נמסרו לתובעת סמוך להתרחשות הדברים. הנתבעת הוסיפה ופנתה בהתנצלות לתובעת לשיטתה אף באמצעות מכרה משותפת וזו מסרה לנתבעת כי התובעת קיבלה את התנצלותה. הנתבעת היא מציינת כי אף יצרה קשר טלפוני ישיר עם התובעת ובשיחתם זו קיבלה האחרונה את התנצלותה של הנתבעת בשנית.
לטענת הנתבעת, "האימרה המטופשת" נאמרה על ידה ב"עידנא דריתחא" בעקבות מצב פיזי קשה בו נמצאה היות ובאותו מועד צמה לצורך בדיקות רפואיות ולאחר לילה ללא שינה בו סעדה את הוריה הקשישים. הנתבעת מדגישה כי הדברים נאמרו בפורום מצומצם שכלל שני אנשים בלבד. היא הוסיפה כי במסגרת בירור שנערך לה במקום עבודתה התקבלה התנצלותה והוחלט להסתפק בנזיפה, בין השאר, נוכח היותה עובדת נאמנה מזה 20 שנה ואדם נורמטיבי אשר מעד באופן חד פעמי לאחר 20 שנות עבודה ללא רבב. לטענת הנתבעת, משעה שהתובעת עצמה מחלה לה, לא היה מקום להגיש תביעה זו ולהאדיר את הדברים ונראה לשיטתה כי הדבר נעשה בשל בחירתם של אחרים ומשיקולים זרים.
השופטת אורית חדד שמעה את טענות הצדדים והחליטה לקבל את התביעה למרות התנצלותה של העובדת. בפסק הדין קבעה השופטת בין היתר: "אקדים ואציין כי בעוד התובעת טוענת לשני אירועים ולמעשה, לשתי אמירות נפרדות מצד הנתבעת כמובא לעיל, הרי שהנתבעת בכתב הגנתה אמנם אינה מתכחשת לאלו, אולם לאורכו של זה היא נוקטת בלשון יחיד ומתייחסת ל"אימרה" וכך גם בסיכומיה שם היא אף טוענת כי עסקינן באירוע אחד ולכל היותר באירוע מתמשך הנובע ממסכת אירועים אחת. ניכר היה כי אף הנתבעת עצמה מבינה והיטב את חומרת וזילות אמירותיה ומשכך (וטוב שכך) לא התיימרה להצדיק אמירות אלה או להציגן כלגיטימיות. עם זאת, הנתבעת ניסתה להסביר את שהניע אותה לאמירות מיותרות אלה תוך שהיא נתלית כאמור בנסיבותיה האישיות (לגביהן צרפה תיעוד רפואי רלבנטי, לרבות מיום האירועים) ובהיותה מצויה בשעת כעס. ב"כ התובעת מפנה בסיכומים לשורת פסקי דין בהם ובאופן שאינו מפתיע, נשמעות תדיר טענות כגון דא מפי הנתבע בניסיון "לרכך" את עוצמת דברי הדיבה שיצאו מפיו, אלא שניסיון זה אין בו ממש. אין הכרח שהדברים ייאמרו בקור רוח ובזמן של רגיעה על מנת שייחשבו משום לשון הרע.
אין ולא יכול להיות ספק: אמירותיה של הנתבעת כלפי התובעת היו משום אמירות מבזות ומשפילות ועוצמתן טמונה דווקא בהיותן מנותקות מכל הקשר והגיון שהרי הנתבעת לא התיימרה להביע דעה אישית ועניינית על התנהגות כלשהי מצד התובעת, כי אם להצמיד לה, סתם כך, ועל רקע שייכותה העדתית, איפיון מבזה ומשפיל. ראוי לחדד ולומר – עצם אזכור מוצאה של התובעת בוודאי שאינו יכול לכוון לדופי בה, אלא שהוספת מילה מבזה בצמידות לציון מוצאו האתני של אדם, יש בה משום היבט גזעני המייחס מעמד נחות/ משפיל לעדה שלמה. עוצמת הדברים נעוצה אף במעמדה של התובעת עצמה כעובדת ציבור המשרתת קהל מגוון וממנה מצופה ביתר שאת כי תנהג בכבוד עם הבאים בפניה יש להצטער על עצם האמירות ואף על כי יציאתה של הנתבעת למספר דקות לא הביאה אותה להתעשת, להתנצל מידית ולהימנע מהאמירה השנייה".
האם ההתנצלות התקבלה?
השופטת הקדישה חלק משמעותי בפסק הדין לסוגית ההתנצלות של העובדת הנתבעת: "הנתבעת טרחה להדגיש לאורך ההליך כי היא מתביישת ומצרה על התנהגותה תוך שהיא מביעה התנצלותה וטוענת כי התנצלה בפני התובעת במספר הזדמנויות ואופנים טרם פתיחת ההליך, אלא שהתובעת מצידה לא אישרה זאת.
אקדים ואציין כי לצד התרעומת, הקושי ואי הנוחות, בלשון המעטה, שמעוררות האמירות מושא התביעה, נראה כי בסופו של דבר כנים היו דברי הנתבעת לגבי החרטה שבליבה ולגבי כך שאין אמירות בוטות אלה מאפיינות את דרך התנהגותה. עם זאת ועדיין, קושי היה מצידה להמחיש קיומן של התנצלויות בפועל כנטען עובר לפתיחת ההליך: בתצהירה היא מעידה כי מיד עם צאתה משיחה עם מנהל הסניף פנתה לתובעת על מנת להתנצל, אלא שזו סירבה לדבר איתה. הנתבעת מתארת אף פניה מצידה למאבטח שהבטיח למסור את התנצלותה לתובעת, כמו גם הסתייעות בחברתה לעבודה אשר מסרה לתובעת את התנצלותה ונענתה בחיוב. בהנחיית אותה חברה לעבודה, התקשרה הנתבעת לתובעת (בשיחת פנים), ביקשה סליחתה ואיחלה לה כל טוב והתובעת מצידה השיבה לה: "גם לך". הנתבעת שלא חשה בנוח, החליטה להוסיף ולהתנצל אף בכתב ובהקשר זה הציגה מכתב נושא תאריך יום האירועים, המופנה לתובעת. דא עקא, התובעת מכחישה הבעתה של התנצלות כלשהי באופנים הנטענים או התרצות ומחילה מצידה בשלב כלשהו. מחקירתה הנגדית של התובעת. עולה הרושם כי היא חשה פגועה מכדי לשמוע דבר מה מפי הנתבעת ביום האירועים ונראה כי בשל כך הדפה את ניסיון ההתנצלות הישיר, כמו גם את ההתנצלות הטלפונית כלא היו. ניתן בהחלט להבין כי סערת הרגשות בה הייתה נתונה ותחושת העלבון העמוקה הובילו אותה לשמירת מרחק מהנתבעת ולאי רצון להקשיב לה. בסופו של דבר שוכנעתי מאמינות הצהרת הנתבעת לגבי ניסיון הפניה הישיר ולגבי ההתנצלות הטלפונית, אם כי לא שוכנעתי כי התובעת התרצתה ואישרה כי היא מוחלת. יתר דרכי ההתנצלות הנטענות לא הומחשו ע"י הנתבעת, אם ע"י הבאתם של המעורבים בכך להעיד ואם ע"י הצגת עדות רלבנטית לניסיון הנטען למסירת המכתב לידי התובעת".
עוד הוסיפה השופטת: "הימנעותה של הנתבעת להעיד עדים רלבנטיים בסוגיית ההתנצלות ובכלל עומד בעוכריה בהתאם לכלל הראייתי הקובע כי אי הבאת ראיה רלוונטית מצד בעל דין ללא הסבר סביר מקימה הנחה לפיה אילו הובאה, הייתה פועלת כנגדו. ניתן לסכם ולומר כי יש בתשתית העובדתית המונחת בפני בית המשפט כדי ללמד על "פרסום" דברים המהווים באופן מובהק משום "לשון הרע" כמשמעות המונחים בחוק האמור. ראוי להדגיש ולומר כי עסקינן בזה המקרה בעוולה בעלת "ערך מוסף", שלא במובן החיובי, משמקרה זה נמנה על אותן תביעות בהן ברקע התובע מצא עצמו מושפל ומבוזה אך ורק בשל מוצאו, מציאות חברתית אשר חרף הוקעתה והניסיון רב השנים לבערה, נמצאת מעת לעת בועטת ולובשת צורות שונות וניתן להניח, ובצער רב, כי הנחשף ממנה בבתי המשפט אינו אלא מקצתה".
באשר לפיצוי הראוי, קבעה השופטת: "במהלך עדותה של התובעת בפניי התרשמתי כי אכן חוותה תחושה קשה של עלבון, השפלה ופגיעה בכבודה כאדם בכלל וכבת לעדה שלמה המוצאת עצמה לא אחת מתמודדת עם גילויי השפלה וגזענות רבות פנים, בפרט. כאמור, לא קדמה לשתי האמירות הפוגעניות התגרות או הקנטה מצד התובעת וניכר היה כי הרתיעו אף את שומעתן. מעמדה של הנתבעת כעובדת ציבור אך מחמיר את הנסיבות ומקשה בהנחלת מסר חברתי שטיבו הוקעתם של גילויי גזענות מכל סוג וכך גם זירת האמירות – במקום עבודת התובעת. מאידך גיסא, יש להביא בחשבון כי הפרסום לא נעשה בסופו של דבר בפני קהל שומעים רב, כמו גם את העובדה כי הנתבעת לא עשתה כן בקור רוח, השכילה להבין בו ביום את טעותה וניסתה לפחות להתנצל בפני התובעת. לא התרשמתי כי נכונותה של הנתבעת להתנצל נבעה אך מחשש למעמדה במקום עבודתה וניכר היה כי היא מייחלת אף במסגרת ניהול ההליך לגילוי מחילה מצד התובעת".
בסופו של דבר החליטה השופטת, לאחר בחינת סכומי הפיצויים שנפסקו במקרים דומים, כי הפיצוי הראוי הוא 25,000 שקל בנוסף להוצאות משפט ושכ"ט עו"ד של 6,000 שקל.