וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר"
אדם שעושה דבר בגאווה בלי הכנעת הלב, מקלקל הכל
אנחנו מוצאים בפרשת השבוע האות א' של ויקרא היא א' קטנה, ורבו הפירושים מדוע האות א' קטנה, הרי בכל אות בתורה הקדושה סודות גדולים טמונים בה ועל כל תג בתורה הקדושה רבי עקיבא היה דורש תילי תילין של הלכות על כל תג בתורה, אם כך מדוע האות א' קטנה?
אז אולי אפשר לבאר על הדרך המוסר לחזק את הנפש של כל אחד מאתנו, התורה הקדושה אומרת לנו בפרשה זו ובפרשות הבאות עניין הבאת הקרבן והקרבתו לקב"ה. צריך להקשות הקב"ה הוא רחום וחנון בעל הרחמים, אין דבר של רחמים וחסד יותר מהקב"ה, איזו הנאה ונוחות יש לקב"ה שהוא הבעלים הגדול של החסד בעולם לראות איך שוחטים בהמה. למה לא משאירים את הבהמה חיה, האם זה עושה נוחות והנאה לקב"ה ששוחטים את הבהמה ובזה הקב"ה סולח לאדם ומוחל לו על העוונות שלו?
אלא אולי אפשר לבאר ולומר, רבותינו הקדושים אומרים שכל עניין הקרבת קורבנות האדם צריך לדמיין בנפשו שכל מה שעושים לקרבן, השחיטה וכל המעשים שנעשים בקרבן כך היו צריכים לעשות לו, והקרבן הוא כפרה עליו ובמקום שיעשו לאדם המקריב את הקרבן כך, עושים את הכל לקרבן.
כל המהות של הקרבת הקרבן היא להוריד ולהכניע את הנפש של האדם, שהאדם ירגיש את עצמו מוכנע. לכן הקב"ה קיבל את הקרבן של הבל ולא קיבל את הקרבן של קין, כי הבל הביא מכל ליבו את הקרבן בהכנעת הלב, אבל קין הביא בגאווה, מהדברים הבזויים והפשוטים שיש לו, הוא לא הביא את זה בהכנעת הלב. אם לא מביאים בהכנעת הלב, הקב"ה לא מקבל את הקרבן כי כל המהות של הקרבן זה להכניע את הלב.
לכן גם פה בפרשה, כשהתורה הקדושה מצווה אותנו להביא קרבן, התורה אומרת עם א' קטנה עם הכנעה של הלב. יש אנשים שנותנים צדקה ויש אנשים שלומדים תורה, אבל הכל בגאווה, אם הכל בגאווה אין לזה אף תיקון. המהות של הקרבן והתכלית של הקרבן שתהיה לאדם ענווה והכנעה, אדם שעושה דבר עם גאווה הוא מקלקל את הכל.
הרבה אנשים נותנים צדקה עם גאווה ומקלקלים את הצדקה שלהם, הרבה אנשים לומדים תורה עם גאווה ומקלקלים את הלימוד תורה שלהם. מתי שהאדם עושה משהו טוב, הוא צריך לעשות את זה עם א' קטנה, עם הכנעה. אדם שמביא קרבן צריך להסתכל על הקרבן בהכנעה ואם הוא יסתכל בגאווה, הוא יקלקל את הכל. קין הסתכל בגאווה קלקל את הכל, הבל הסתכל בענווה והכנעה הרים את הקרבן שלו למקום גדול.
אדם צריך להכניע את ליבו ומתי שהוא מתסכל על עצמו בהכנעה ידע שזו התכלית של האדם להיות מוכנע לקב"ה, להיות כלי קיבול לקבל את הברכה מהקב"ה.
"אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם"
אדם צריך לקשור עצמו לצדיק כי הצדיק בתפילתו פותח פתח לבעיה שיש לאדם ומעלה את תפילותיו
התורה הקדושה בפרשת השבוע אומרת "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן" צריך להקשות ולומר הרי ידוע שהתורה הקדושה מדוקדקת מילה במילה, ואין מילה שלא מדוקדקת בדקדוק הגדול ביותר, אם כך מדוע התורה מתחילה "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן" בלשון יחיד ואחרי כן התורה הקדוש האומרת "תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם" בלשון רבים, או שנאמר הכל בלשון יחיד ונסיים תקריב את קורבנך או שנתחיל בלשון רבים ונאמר תקריבו מכם קרבן או הכל ביחיד או הכל ברבים, הרי הכל מדוקדק בתורה אם כך למה זה מופיע חלק בלשון יחיד וחלק בלשון רבים?
אלא אפשר לפרש ולומר יסוד גדול, אנחנו מוצאים מתי שאלישע הנביא ראה את רבו אליהו הנביא עולה השמיימה בסערה, אלישע הנביא אמר (מל"ב ב, יב) "אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו" בכל דור ודור יש צדיק בחינת רכב ישראל ופרשיו, מתי שאותו צדיק מתפלל בכוח התפילה שלו, כל התפילות של כל עם ישראל עולות יחד עם התפילה של אותו צדיק. התפילה של הצדיק היא כמו רכב ישראל ופרשיו שמעלה את כלל התפילות של כלל עם ישראל שאין להם זכות לעלות לשמיים, לכן הקב"ה לפעמים מחסיר מצדיק איזה דבר מסוים כדי שהצדיק יתפלל על אותו דבר. ומתי שהצדיק מתפלל על אותו דבר, כל הישועות לכל כלל עם ישראל מגיעות בכוח התפילה שאותו צדיק התפלל.
ורבותינו הקדושים אומרים לנו על שרה אמנו שבאותו יום ששרה אמנו נפקדה, כל העקרות שהיו באותו זמן נפקדו, משום שביום שהתפילה של שרה אמנו התקבלה יחד איתה "רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו", כל התפילות של כל הנשים העקרות יחד עלו לשמיים ונענו כל העקרות.
וכך רואים במשך כל הדורות, שהקב"ה מחסיר פרנסה מהצדיקים, מחסיר ילדים מהצדיקים, עושה צער לצדיקים. מתי שהצדיק נמצא בצער ומתפלל, נפתח פתח לכל אותם האנשים שיש להם את אותה בעיה או אותה צרה, והתפילה שלהם יחד עולה עם התפילה של אותו צדיק.
על פי זה יובן, "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן" זה הצדיק "תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם" זה כלל עם ישראל שעולות יחד עם הקרבן של הצדיק שמכוון את כלל הכוונות הראויות לכוון. לכן אדם צריך לקשור את הנפש שלו והמחשבה שלו עם הצדיק ומתי שהצדיק מתפלל ואדם קשור עם הצדיק, אז התפילה של האדם עולה לקב"ה ומקובלת לפניו.
"וְכָל קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח"
האדם צריך לשמוח ביסורים שבאים עליו כי הם ממתקים את הרע והדין ממנו
הרבה פעמים בחיים, האדם עובר נסיונות ויסורים קשים, ובתוך הנסיונות והיסורים שהאדם עובר, האדם מתלונן למה הקב"ה מנסה אותו ומעביר אותו דברים קשים, דברים שנראים לא נוחים ולא טובים. אבל האדם צריך לדעת שאל לו לחשוב ולהרגיש כך, אלא האדם צריך לדעת שהיסורים ממתקים את כל הדברים הקשים. כל היסורים שבאים לאדם הם לטובה והם ממתקים מעליו דברים שבאמת קשה לעמוד בהם ואי אפשר להתמודד איתם.
הדברים הטובים שאותו אדם עשה אומר רבנו החיד"א, היה להם משקל קל ודק, הדברים הרעים שהוא עשה היו במשקל כבד מאוד. שמו את שניהם במאזניים ובוודאי שהדברים הרעים היו כבדים מהדברים הטובים שהוא עשה. אותו אדם היה בצער גדול ובעוגמת נפש גדולה והוא ראה כבר איך הדין הולך איתו לרעה והוא ילך לגיהנום.
פתאום נכנסו כל היסורים שאותו אדם עבר בחיים ואת היסורים שמו במאזנים במקום של הדברים הטובים ולאט לאט הכף יורדת ומורידה את כובד העוונות שנמצאים בכף המאזניים השניה, אבל היו חסרים עוד קצת יסורים כדי למתק מעליו את הכל. אותו אדם התחיל לבכות בחלום ולצעוק למה לא היו לי עוד יסורים? למה לא היו לי עוד בעיות?
אדם צריך לדעת העולם הזה הוא עולם חולף, עולם עובר ומתי שהאדם עובר יסורים הם ממתקים את הדין והרע של האדם. האדם צריך לשמוח ביסורים שבאים עליו וגורמים להוריד את כל הרע ממנו.