יו"ר חברה קדישא באשקלון, אלי יפרח, מוציא לאור בימים אלו ספר שני המרכז את מאמריו על פרשות השבוע בהם הוא מצליח בדרכו הייחודית לקשור בינן ובין אירועים אקטואליים ובין חיי היום יום של כולנו * בריאיון ל"סטאר" הוא מספר על תהליך הכתיבה, על ההשראה שמספקת לו עבודתו הלא שגרתית ועל הרצון להיכנס ללבו של כל קורא חילוני ודתי כאחד
"צריך עין חיובית, עין נכונה, עין המחוברת לכלל ישראל, בכדי להצליח לראות את יד ה' בכל תהליכי הגאולה של ימינו. לא כל אדם, ואפילו לא כל חכם מצליח לראות בעין טובה את הניסים הגדולים שקורים סביבנו". כך פותח יו"ר חברה קדישא באשקלון, אליהו יפרח את ספרו השני היוצא לאור בימים אלו, חמש שנים בדיוק לאחר צאת ספרו הראשון.
גם הספר הזה נושא את השם "האיש אליהו" וגם בו מובאות פרפראות, רעיונות וחידושים הנוגעים לפרשיות התורה כאשר יפרח מצליח בדרכו הייחודית לקשור בינן ובין אירועים אקטואליים ובין חיי היום יום של כולנו. בשפה עשירה, קולחת ושופעת הומור ורגישות, מפליא יפרח לגשר בכתיבתו בין הקטבים השונים בחברה ולהגיע לליבו של כל אדם באשר הוא.
יפרח (60) הוא דמות מוכרת באשקלון, הוא משמש בתפקידו מזה כ -15 שנה ובנחישות וברגישות חולל שם מהפיכה של ממש בתודעת השירות. רבים מהתושבים שנזקקו לשירותיו
מעידים כי מדובר באיש עניו, שעסוק רוב הזמן בעשייה והוא עושה זאת בצניעות גדולה.
הוריו עלו ארצה ממרוקו בשנות ה-50 המוקדמות, היישר לאשקלון, כאן נולד, גדל והתחנך. "הספר הוא לזכרם ועילוי נשמתם של הורי, אני מאמין בצורה חזקה מאוד שמי שזוכר את העבר שלו, ההווה והעתיד שלו יהיו טובים" הוא מציין. בספר הראשון והשני לזכרם של הוריי שמהם למדתי הרבה, הם הבסיס. אם יש משהו שאני יכול לומר שהגעתי אליו זה בזכות הבית המיוחד אבא ואמא שמהם למדתי את מה שיש לי היום. הרב יצחק יפרח והרבנית איז'ה יפרח ז"ל".
כאשר יפרח נשאל עד כמה קשה לקשור בין פרשת השבוע ובין התרחשויות אקטואליות בעיר הוא משיב: "זה לא קשה, אני לא רואה את אשקלון כשונה ממה שקורה בארץ בכלל. התורה שלנו נכונה לכל זמן ולכל סיטואציה ולכל מקום. תמיד אפשר לקשור בין פרשת השבוע לכל פרשה אחרת ולחיים שלנו. יש לא מעט אירועים באשקלון בשלילה ולחיוב אבל אלו דברים ששומעים בכל הארץ. תמיד התייחסתי במאמרים שלי לעיר, אבל גם למה שמתרחש ברמה הארצית".
אתה יכול לתת לי מספר דוגמאות?
"למשל דיברתי על עניין ההנהגה והכנסתי את המנהיג הבלתי מעורער בכל זמנים שזה משה רבנו עם התכונות המיוחדות שבהן הוא התאפיין – במידת הצניעות והענווה, לנו זה חסר בדור שלנו למנהיגים והיא שורש הבעיה להרבה דברים או לדוגמא את אותו חשבון שהוא עשה עם כלי המשכן שהוא גבה כסף ודיווח לציבור על כמה כל דבר עלה בשקיפות שאנחנו לא רואים כל כך במחוזותינו והחשוב ביותר – הכינוי של משה רבנו הוא 'עבד נאמן' ואכן כך כל כולו לטובת העם מה שלא כן היום, כשלצערי האנשים לוקחים את התפקיד כמנוף לקידום אישי בכל התחומים. זו תופעה רחבה שאנשים ניגשים לפוליטיקה כשתחתיהם עמותה כזו ואחרת ומקדמים אותה, או שמתוך עמותת חסד צומח לנו לפתע מנהיג".
אולי משה רבנו הצליח כי לא הייתה לו הגבלה של קדנציות
"אין הגבלה של קדנציות אצל ראש הממשלה שלנו למשל, אבל אני לא חושב שזו הסיבה. משה רבנו ברח מההנהגה והוא היה צריך שיפעילו עליו לחץ כדי שיסכים לקבל על עצמו את ההנהגה. הוא ברח מהשררה. בפרשת השבוע שלנו פרשת 'תצווה' משה רבנו לא מוזכר וזה לאחר שלמען עם ישראל הוא ביקש מהקב"ה 'מחני נא מספרך' וזה אכן התגשם.
היום המנהיגים מחפשים שיזכירו אותם בכל הזדמנות".
אלו תגובות אתה מקבל על המאמרים שאת מפרסם לאורך השנים?
לאיזה קהל יעד אתה מכוון?
"כיוונתי לכך שקהל היעד של הספר יהיה מסורתיים וחילוניים על מנת להנגיש את היהדות בשפה פשוטה וקולחת לפשוטי העם, אנשים פשוטים כמונו. הספר מדבר על כל תחומי החיים. אתה לוקח נושא מסוים מפרשת השבוע וקושר אותו למשל לנהיגה בשכרות, או התייחסות לשוליים של החברה כמה אנחנו צריכים להיות עירניים וצריכות להידלק לנו נורות אדומות לפני התאבדויות, האם אנחנו יכולים להגיד שידינו לא שפכו את הדם הזה? לא בטוח. זה בעצם מתקשר לתחום שאני עובד בו ובכל מקרה של התאבדות אני מזכיר בדרשה שלי שאנחנו לא פחות אשמים. צריכים לעשות חשבון נפש האם נכנסנו למצוקה של אותם אלו שקראו לעזרה. רק בדיעבד מתרגמים את זה וחושבים אולי יכולנו לעשות משהו אחר. אם מנענו מקרה או שניים כבר באנו על שכרנו".
יש פרשה שאתה מתחבר אליה יותר?
"יש פרשות שהן יותר מלאות בנושאים ויש פרשות שפחות, אני יותר מתחבר לספר שמות לפרשת בשלח, פרשת יתרו יש בהן הרבה נושאים שאתה מתחבר אליהם כמו התנאים לקבלת מתן תורה האחדות מה שעבר עם ישראל עד שהגיעו לאיש אחד בלב אחד. כשעם ישראל לא באחדות רק צרות רדפו אותם וזה מה שקורה היום זו האקטואליה, זה היופי בתורה שלנו. זה נכון לכל זמן".
אתה משתדל לתבל כל פרשייה בסיפור פיקנטי בעל מוסר השכל, אלו סיפורים אמיתיים?
"הסיפורים נועדו להכניס עניין ולהמחיש את הרעיון עליו אני מדבר, חלק אמיתיים שנלקחו מחיי ממש, חלקם סיפורים ששמעתי ממכרים וחברים וחלק גם פרי דמיוני".
יש סיפור שאתה אוהב במיוחד?
"וואו, אני אוהב את כל הסיפורים, כולם מיוחדים וממחישים כל אחד בדרכו רעיון אחר. יש סיפור על עשיר אחד שהעניק סלסלה מלאה בזבל לאיש עני, בתגובה חייך העני והלך לדרכו.
בדרך הוא רוקן את הסלסילה, ניקה אותה ומילא אותה בפרחים יפהפיים ואז חזר אל העשיר והעניק לו אותה בחזרה. האיש העשיר התפעל ושאל את העני, מדוע העניק לו סלסילה מלאה פרחים לאחר שקיבל ממנו אותה מלאה בזבל. ענה לו העני: 'כל אחד מעניק את מה שיש לו בלב'. זה אמנם, סיפור מעט משעשע אך הוא ממחיש את כוחה של הנתינה ומלמד אותנו מאיזה מקום היא צריכה לבוא. אם נקביל את זה לימינו אז מדובר פה באנשים שנותנים מתוך אינטרס, זאת לא הנתינה האמיתית, לה אנו מצווים, כזאת שבאה מתוך לב נקי".
"לומד להעריך את החיים"
כאמור יפרח עושה עבודת קודש בחברה קדישא עליה הוא אמון, עם המון רגישות ואכפתיות ומהווה כתף תומכת ואוזן קשבת גם לעובדי המקום וגם למשפחות שפוגשות בו בשעות הכל כך קשות. על שולחנו מתקבלים, מידי יום, מכתבי תודה והערכה.
"ברוך השם, אני חושב שהשם הטוב של המקום מדבר בעד עצמו" אומר יפרח. "אני לא רוצה לדבר על העבר, אבל היום אנחנו בהחלט במקום טוב. הכל השתנה, נראות בית העלמין, התחושה של העובדים במקום וכמובן, הכי חשוב, היחס שמקבלות המשפחות. אני גם יכול להגיד, חד משמעית, ב'חברא קדישא' לא משלמים כסף עבור קבורה, וחל איסור מוחלט לתת טיפים או מענקים כספיים, כאלה ואחרים, לעובדי המקום. גם העובדים יודעים שאסור להם לקחת, הם חתומים על כך ויודעים שאם ייקחו מקומם לא יהיה איתנו".
זאת עבודה מאוד קשה, בעיקר נפשית, מה גרם לך ללכת לכיוון הזה?
"אני קיבלתי את המקום הזה כשהוא היה בשפל והיה צריך לשקם הכל, אני אוהב אתגרים ומעבר לכך מאמין שזאת שליחות ומצווה גדולה מאוד. הנתינה היא הקבלה, וזה נותן לי סיפוק עצום. נכון, אני עובד מאוד קשה, אין לי לא חגים ולא שבתות ולא זמן פרטי שלי. אבל כשאני רואה את המשפחות הללו ומצליח ולו במעט, להקל עליהם את התהליך הזה אני מסופק. זה ברור שאת הכאב העצום, שהם חווים בשעות קשות, אי אפשר להקטין אבל חשוב, לפחות, לעשות את כל התהליך בצורה מכובדת ונעימה ולא להכאיב להם יותר. זה לא רק ההתעסקות בקבורה, הכנתי עבור המשפחות חוברת שמעבירה להם את כל האינפורמציה הדרושה במטרה לכוון אותם, מטבע הדברים הם לא חושבים צלול ותפקידי הוא גם לחשוב במקומם. אני חושב שזאת זכות לעבוד בעבודה הזאת, הייתה לי זכות לשרת את מדינת ישראל 25 שנים בצה"ל וזכיתי גם בעבודה שלי. אני מעריך שיצקתי יסודות טובים ולכן, גם כשלא אהיה פה, הכל יתנהל כמו שצריך".
העבודה הזאת שינתה את התפיסה שלך?
"בוודאי. קודם כל, אתה לומד להעריך את החיים יותר אבל במהלך השנים גם מתחספסים. אני יכול להגיד שאני משתדל, דווקא, ללמוד מהדברים הטובים שקורים כאן. למשל, אני מחזיק פה קבוצה של אנשים שמרצים עבודות שירות בתוך בית העלמין. אני רואה בזה ערך מוסף כי חברה שלא מטפלת בשוליים היא חברה לא בריאה, דווקא כאן נותנים יותר דגש על החיים, המהות שלהם, הדברים שמזכירים לנו מי אנחנו ולאן פנינו מועדות".
יש איזה מקרה שאתה זוכר במיוחד?
"אנשים באופן טבעי חוששים מהמוות אבל דווקא מהמקום הזה אני רוצה לדבר על החיים. ישנה סגולה שמדברת על כך שאישה שמתקשה להיכנס להריון צריכה לענוד על צווארה, בימי הביוץ, את מפתח בית העלמין. יום אחד פנתה אליי אישה שביתה לא הצליחה להרות, במשך תקופה ארוכה. האישה הזאת חזרה למשרדי, תוך פחות משנה, כשתינוק זעיר בזרועותיה. גם עכשיו כשאני מספר על זה אני מתרגש, אנחנו צריכים לשים דגש על החיים ומהותם ולא על המוות".
יש גם בקשות יוצאות דופן?
"לא פעם. אחד מתושבי אשקלון אמר לי 'אני לא רוצה להיקבר ליד קבר של אדם אחר, אני מבקש שתקבור אותי במרחק של לפחות מאה מטר ממנו' זו אחריות אתה משתדל ועושה את כל מה שיכול".
ספר על מקרה יוצא דופן הזכור לך
"אחת הלוויות שלא תימחק מהזיכרון שלי לעולם והשפיעה עליי מאוד זו הלוויה של טלי חטואל ובנותיה השם ייקום דמן. למדתי ממנה הרבה על המסירות לארץ ישראל נכון שיש את הלוויות השגרתיות אבל יש הלוויות מאוד קשות. אתה מכניס פרופורציה לחיים אתה מבין איך הכל נגמר. אחת המטרות של ההספד היא בבחינת 'והחי ייתן אל לבו' כי כולם מגיעים לכאן אז איך אני לוקח בדיוק את החיים, איך אני משפר, איך אני צריך להיזכר בחברה שאני חי בה? אתה שומע מה מדברים על נפטרים ולפעמים המשפחה עצמה לא יודעת את הדברים שמספרים עליהם כמו מתן בסתר וכולי".
עד כמה העבודה כמנהל חברה קדישא משפיעה על הכתיבה?
"העבודה שלי מזמנת לי לראות סיטואציות שלא כל אחד יכול לראות וזה מרחיב את האופקים בהמון תחומים. יש כאן רגשות ומשפחות שעוברות את התהליך הזה, אתה שומע דברים שפותחים לך צוהר לראות את העולם בצורה אחרת. בוודאי שזה מאוד תורם".
המוות הוא מוטיב מרכזי בכתיבה שלך
"לחלוטין, בחיים בכלל וגם בכתיבה. תמיד הייתי אומר שהמוות הוא חלק מהחיים. צריך לקחת את הדברים הטובים ויש המון כאלו בחיים ולחזק אותם. לא להתעלם מקשיים אבל כן להסתכל על החיים בצורה אחרת, למרות שיש את השכחה שאני לא יודע אם אדם היה מחזיק מעמד 24 שעות בלעדיה".
יש לך שאיפה להמשיך ולפרסם ספרים נוספים?
"כן, הספר הבא שאני מתכוון לפרסם הוא מקצועי יותר ועוסק בכל נושא האבלות יש הרבה מנהגים כיוון שכך אני הולך לכתוב את המקור לכל מנהג של העדות שונות וזה מאוד מעניין יש הרבה מנהגים שחדשים בשבילי. בדקתי את המקור לכל מנהג ישבתי עם זקני העדה ויש דברים מאוד יפים. למשל חלק מיהדות מרוקו בקבורה של צדיק לוקחים זהב וזורקים לארבע רוחות השמיים ואומרים פסוק, אז למה צריך לזרוק את הזהב וזה מתקשר למנהג שילדים לא הולכים אחרי גופת האב שמא ייפגעו. קיבלתי מכתב שנפתח רק אחרי שהאדם נפטר שבו הוא מבקש מה יהיה בלוויה שלו והיו שם חתיכות זהב. יש למה לחכות".