מדרגות במקלטים, ממ"דים צרים, ומרחבים מוגנים שלא מותאמים לתושבים עם מוגבלויות. יו"ר אקים אשקלון, מגי מדינה : " 70% מהמקלטים הציבורים בעיר לא מונגשים, גם את המיגוניות שהניחו ברחבי העיר עשו זאת ללא רמפה".
מבצע שומר החומות הביא את כולנו להיות ספונים בבית לאור ריבוי ההתראות על ירי רקטות מעזה. לרובנו הספיקו 30 שנית להגיע לממ"ד בטרם תנחת הרקטה או תיורט ע"י כיפת ברזל. מעת לעת יצאנו להתאוורר ולהשלים רכישות בסיסיות לטובת השהייה בבית, אך התנהלות בסיסית זו לרובנו , לא הייתה מנת חלקם של תושבי העיר עם צרכים מוגבלים. הקושי של משפחות עם ילדים נכים/ מוגבלים להגיע לממ"ד ( למי שיש) בתוך 30 שניות , הביא תושבים רבים למצוא חלופה במקלטים הציבוריים, אך גם שם לא המתינה להם בשורה, 70% מהמקלטים הציבוריים אינם נגישים ולמעשה אין להם כל אפשרות לזכות למיגון ציבורי.
עיריית אשקלון עדיין מפקירה את אלו שהכי זקוקים לה, טוענת מגי מדינה יו"ר אקים. "כאם לילד בגיר המתנייד על כיסא גלגלים, וכיו"ר אקים חוותי באופן אישי את המצוקה והקושי להיות מוגן, כמו רבים אחרים שפנו אלי בטענה כי אינם יכולים להיות מוגנים לא בבית ולא בחוץ.
כשנשמעת אזעקה, אני כאם צריכה להגיע לבני להניח אותו על כיסא הגלגלים ולהגיע לממ"ד, אין כל סיכוי שאני אגיע בזמן יחד עם בני לממ"ד. הבעיה הבסיסית הזו אינה בלעדית רק לי, הממ"ד הביתי מאבד מהמשמעות שלו כשאתה אינך יכול להגיע לממ"ד בתוך 30 שניות. אז כשנופלים טילים אנחנו בלחץ ובפחד ומחכים לשמוע את הבום.
למשפות רבות בעיר עם מוגבלויות אין בכלל ממ"ד, תושב ללא מגבלות יכול לרוץ למדרגות, למרחב מוגן וכו… אך תושבים עם צרכים מיוחדים או מוגבלויות והמשפחות שלהם, לא יכולות לעשות גם את זה. אף הורה לא ישאיר את בנו/בתו בבית וירוץ למדרגות לבד, ולכן רבים בקשו לשהות במקלטים הציבוריים.
לדברי מגי מדינה: "נראה שבכל הקשור לעורף, עיריית אשקלון עדיין מפקירה את אלו שהכי זקוקים לה. לא חשוב כמה הצהרות והבטחות יתנו, בכל מה שקשור לתושבים עם צרכים מיוחדים, העורף לא מוכן. נושא המקלוט בעיר אינו רלוונטי אלינו, לנכים אין נגישות אליהם. זה גם מצבן של רוב המיגוניות ששמו ברחובות העיר, אין לנכה אפשרות להיכנס למיגונית ללא רמפה. גם שאני יוצאת לסידור למען הילד, אין לי במרחב הציבורי מקום מגן, גם שיש מיגונית בסביבה והיא לא סמוכה למדרכה או עם רמפה, אז אין לי אפשרות בכלל להיכנס למיגונית, אין מחשבה מקדימה, אין תכנון".
בשנת 2005 התווסף לחוק שוויון הזכויות לאנשים עם מוגבלות "פרק הנגישות" שכלל את התקנות לשעת חירום. שעוסק ב"נגישות ישירה בשעת חירום", ומגדיר מהו מקלט, איך מודיעים על שעת חירום לאוכלוסיות עם צרכים מיוחדים, איך מנגישים וכדומה. התקנות מחייבות את נותני השירותים השונים, על העירייה לבצע פעולות היערכות כדי להבטיח שבמצב החירום יהיה מענה לצרכים של אנשים עם מוגבלות. אך בפועל, עיריית אשקלון כלל לא נערכה ולא קיימה את הצרכים הבסיסיים לנגישות בשעת חירום, כמו שהיא לא עושה את זה בשגרה.
הפרק של התקנות עוסק בהתארגנות שלנו כחברה וקהילה משמעותי מאוד. זה לא רק מסמך משפטי. מדובר בחשיבת מטה, מי אחראי למה. זה מפרט להתמודדות עם שעת חירום, העירייה לא יודעת איפה הנכים גרים? ממוגנים או לא? איזו עזרה הם צריכים? כמה מהם קשישים ונכים או אנשים בודדים? מי יעזור להם ? מי ייקח אותם מהמיטות שאליהן הם מרותקים למקום מבטחים? כל הדברים האלה נותרו בגדר שאלות שהיו אמורות להיות מוסדרות בהכנת העורף של תושבים עם צרכים מיוחדים, אבל זה בכלל לא קיים בעיריית אשקלון.
ומה על ילדים נכים? ילדים עם נכות קשה? ציבור הנכים תלוי בחסדי שמים. משפחות וילדים רועדים מפחד כי מבחינת העירייה הבעיה שלהם לא קיימת. ומה עם הנזקים הנפשיים למשפחות ולנכים, משהו בכלל לקח את זה בחשבון? באשקלון הטיפול בנכים מסתכם במשחקי חברה להפגה בין רקטה לרקטה, אבל ערכת קלפים לא מהווה מיגון ולא עוזרת כנגד טילים.
משפחת א' עם ילדם הנכה: "בבית אין ממ"ד, אין לי פתרון בבית ובמקלט הקרוב יש מדרגות כך שלא נספיק להיכנס אליו כשהאזעקה תפעל". אנחנו חיים בפחד, מתפללים לניסים בכל פעם שיש אזעקה.
מערכת העיתון פנתה ליורם גניש- סגן ראש העיר וממונה על הצרכים המיוחדים בכדי לקבל תגובה: אך זה לא מסר כל התייחסות או תגובה.