איזה גזלן // עו"ד אייל סברו
ירדנה הגיעה אלי בוקר אחד כולה נסערת. את השיחה בינינו התחילה באופן מוזר: "תגיד, כמה פעמיים בשנה אתה עושה מילואים?"…
מפה התפתחו העניינים לאחת החקירות היפות והמתוחכמות שביצעתי בחיי.
יהודה, גבר באמצע שנות ה-30 לחייו עבד כנגר לעת מצוא. ירדנה, פדיקוריסטית במקצועה, עבדה בביתה. יהודה שהרגיש שרעייתו מתנהגת בצורה משוחררת מדי חש תסכול עז והדבר התבטא במריבות אין סופיות. גם בתם הקטנה, עדן, סבלה מכך, אבל זה היה המצב.
הבעיה העיקרית היתה שיהודה יצא לשירות מילואים פעם בחודש לערך, דבר שכמובן לא נראה הגיוני. פעם בצפון, פעם בדרום, פעם ליומיים ופעם לשבועיים. ירדנה האמינה לו לאורך זמן, עד שגם לה, פקידה לשעבר בקריה, נראה הדבר חריג.
"אני רוצה שתגיד לי מה בעלי עושה במילואים. לי הוא אומר שזה סודי", ביקשה בקול נחרץ.
ביקשתי לראות את צווי הגיוס והיא פתחה את תיקה והוציאה אינספור צווים שנראו לי חתומים כחוק. התחלתי כבר לחשוב שאולי האדון עובד במוסד.
על פי הצו האחרון הוא היה אמור לצאת בעוד 4 ימים לשבוע נוסף של מילואים, "אימון ברמת הגולן" נכתב שם. החלטנו שביום זה נעקוב אחריו ונראה איך יתפתחו העניינים.
ביום המילואים ישבנו על הזנב של יהודה. הוא נסע עד צומת בית ליד, שם עלה על הסעה לרמת הגולן. ברמת הגולן נכנס למתחם פתוח של אוהלים וכעבור כמה שעות כבר צולם במצלמת העוקבים לבוש מדי חייל ונשק על כתפו.
התקשרתי לירדנה ועידכנתי אותה. היא הסכימה להצעתי שנישאר לידו ונמשיך את המעקב.
פה היתה לי בעיה אחרת. ידעתי שאסור לצלם ולעקוב בתוך בסיס צבאי מלא מילואימניקים.
זיק של רעיון גאוני הבזיק בראשי.
מכירים את ה"גזלן"? זה שמוכר מהרכב פיתות עם חומוס וצ'יפס, שקשוקה, לימונדה. אין מילואימניק שלא מכיר. עד המקומות הכי גרועים הוא יגיע גם יגיע.
הבחנתי בגזלן כזה סמוך למתחם ועשיתי דרכי אליו. לקח לי בדיוק שעה וחצי לשכנע את האדון מקריית שמונה שישכיר לי את רכבו לשלושה ימים. כמובן שהשכר שהצעתי היה גבוה משכר שבוע עבודה שלו.
למחרת בשעת בוקר מוקדמת כבר התייצבתי בשער הבסיס יחד עם ישראל, העוקב התימני שלי. ישראל טיגן שקשוקה, אני הכנתי קפה טורקי והכסף נכנס לקופה.
בין לבין הגיע יהודה.
תחילה היה לבד, אבל בצהריים הגיע עם קצינה צעירה, סגן מיכל. הוא אפילו הזמין אותה לפיתה עם שניצל. יכולתי להישבע שראיתי אותו מניח יד על ישבנה.
המתנו בסבלנות להתפתחויות נוספות.
באותו ערב בשעה מאוחרת יותר הוא הגיע שוב לגזלן שלנו, שוב עם מיכל.
בינתיים הספקתי לדלות פרטים לגביה מכמה מילואימניקים שהגיעו להשביע את רעבונם. היא היתה קצינת הקישור של יחידת המילואים הזו. כל חיילי היחידה עשו מילואים פעם בשנה, וגם זה בקושי. חוץ מיהודה כמובן.
העסק התחיל להתחמם. לאחר שהזמין ושילם על האוכל שלו ושל הקצינה הצעירה, צילם אותו ישראל מבין הקרטונים שברכב הגדול. הפעם לא טעיתי. המבטים של שניהם אמרו "אנחנו מאוהבים".
הם ישבו כחצי שעה, אכלו, צחקו ושתו. כשסיימו את הקפה החלו מתרחקים מהמקום. במהירות שיא סגרנו את הרכב, תפסנו את המצלמות ומיהרנו בעקבותיהם.
השניים טיילו מחובקים סמוך למאהל. כשהגיעו לבונקר פנה יהודה לחייל ששמר שם ולחש משהו באוזניו, מה שגרם לו להיעלם מהמקום. מן הסתם שמח שמישהו מתנדב להחליפו בשמירה.
ישראל ואני נשכבנו על גבעת חול סמוכה, המצלמות עם העינית המיוחדת לראיית לילה מולנו. יהודה והקצינה ישבו זה לצד זו ושוחחו. מדי פעם ליטף את פניה. העניינים התחממו. הקצינה עברה לשבת על ברכיו והשניים החלו מתנשקים.
וידאתי שישראל מצלם הכל כמוני.
המראה היה מלבב. בין ארגז כדורים לארגז רימונים תינו השניים אהבים ועשו זאת ללא עכבות. בשלב מסוים נפטרה מיכל מחולצתה ויהודה מחולצתו, והן שימשו מצע רך על הקוצים הדוקרניים במקום.
ישראל ואני שיפרנו עמדות, כפי שנהוג לומר בצבא, שהרי המקום מחייב. תיעדנו הכל לאור הירח ובאוויר הנעים.
כשסיים יהודה עם כיבוש היעד, שבו השניים למתחם האוהלים והתפצלו בין אוהל הסגל לאוהל המילואימניקים.
תהיתי אם יהודה מעלה בדעתו שמישהו יצלם אותו בתוך הבונקר משתגל להנאתו. סביר להניח שהוא משוכנע שאף אחד לא יגיע אחריו עד רמת הגולן, עד לבונקר. אבל אני הגעתי!
למחרת בבוקר החזרתי לאדון גזלן הקבוע מקריית שמונה את רכבו ונפרדנו כידידים ותיקים. כשהגעתי למשרדי לערוך את קלטת הוידיאו הבנתי כבר את המצב לאשורו. יהודה הכיר את מיכל בשירות המילואים אליו נקרא. הרומן התפתח לסיפור אהבה והקצינה הצעירה זימנה את אהובה פעם בחודש ל"שירות זיונים". סליחה, שירות מילואים…
כשירדנה ישבה בכורסת הצפייה במשרדי זלגו הדמעות על לחייה. לא יכולתי לא לרחם עליה. בזמן שבעלה היה בשירות מילואים "קשה" היא גידלה את בתם ודאגה לפרנסת המשפחה.
כעבור שלושה ימים זמזם הפעמון במשרדי. למשרד נכנסו ירדנה ויהודה. חבל שלא ראיתם את הצבע על פניו כשראה אותי, הגזלן מהמילואים…
כעבור שנה פגשתי את ירדנה באחד הקניונים באזורינו. גרושה, בעלת מכון קוסמטיקה מצליח ונראית פגז.
יהודה, אגב, היה באותה תקופה בשירות מילואים.
חפשו אותנו ב- ועשו לנו לייק אם אהבתם את הסיפור.
את ספרו של אייל סברו "זבוב על הקיר", ניתן לרכוש בטלפון 03-9566060.
הכותב הינו חוקר פרטי ובעליו של משרד "רז חקירות" בראשל"צ. הסיפורים מבוססים על מקרים אמיתיים, השמות, הזהויות ופרטים מזהים אחרים שונו ע"מ לא לחשוף את לקוחותיי היקרים.
לתגובות: eyal@raz-pi.co.il