המציאות שבה עובדים ללא ממ"ד בביתם לא יכולים להגיע למפעלים באשקלון שבהם הם מוגנים במרחבי ביטחון שנבנו בהשקעה של מיליונים, מחייבת חשיבה מחדש מצדם של מקבלי ההחלטות. בפעם הבאה זה יכול וצריך להיראות אחרת.
שמואל דונרשטיין, יו"ר ובעלי רב-בריח המחזיקה ב-5 מפעלים באשקלון
הבדיחה המוכרת מספרת פעם על שר בכיר בקבינט ששאל את בן שיחו, "מהו תכנון לטווח ארוך? בינוני וקצר במדינת ישראל"? ומיהר להשיב, "תכנון לטווח קצר הוא עד לתוכנית של רזי ברקאי, לטווח בינוני עד ל"בחצי היום" ברשת ב' ולטווח ארוך, עד למהדורה עם יונית". נדמה שבשעה ששורות אלו נכתבות, יום חמישי בבוקר עם תחילת הפסקת האש, כשהתותחים חדלו לרעום, כדאי שנתחיל בתהליך הפקת לקחים לטווח ארוך בצורה אמיתית, סביב אתגרי התעשייה בישראל בזמן מצב חירום.
ראשית, אני רוצה לפתוח בתודה גדולה לכוחות הביטחון, שפעלו בימים האחרונים מסביב לשעון כדי להכות באויבנו. הם עשו זאת תחת ידיעה שמדינה שלמה בעורף מחבקת אותם ונותנת להם גיבוי לעשות את הנדרש, כדי לחזק את ההרתעה ולהבהיר לארגוני הטרור ברצועת עזה, שהמשך הפגיעה בתושבי הדרום, תגבה מהם מחיר כבד. לצד זאת, חשוב שנבין כי תעשייה איננה אירוע חד פעמי. אנחנו כאן כדי להישאר ולהמשיך להתפתח. לצערנו, גם המתיחות הביטחונית איננה אירוע חד פעמי. אנחנו מאמינים בתעשייה כשליחות ציונית מודרנית, שחזקה יותר מכל טיל וכל אויב. לכן, יש למצוא פתרון קבוע ארוך טווח אשר ייתן וודאות לתעשייה ויבהיר האם יש הצדקה למנוע מעובדים באשקלון, שאין להם ממ"ד בבית, להגיע לעבודה במקום שהושקעו בו מיליונים במיגון לפי התקנים המחמירים ביותר?
אם אנחנו מסכימים שתעשייה חזקה שפעילה באופן רציף הוא אינטרס לאומי, אם אנחנו מסכימים שפגיעה במוניטין והיכולת לספק הזמנות לכול רחבי העולם של התעשייה הוא המשכו של הטרור בדרכים אחרות, אנחנו חייבים לתת לזה מענה מתאים. כמו שעשינו כיפת ברזל למען תושבי ישראל, אנו זקוקים לכיפת ברזל שתגן על התעשייה הישראלית כחול-לבן, באופן שיאפשר לה להמשיך ולשגשג. תעשייה חייבת וודאות ואת זה אנחנו דורשים וחייבים לקבל מהממשלה.
אנחנו, בני משפחת התעשייה לא רוצים להופיע כמסכנים או פושטי יד, להיפך! אנחנו תעשייה גאה ומצליחה שנטועה בדרום הארץ ואיש לא יעקור אותנו מכאן. באופן אישי, בכול ימי ההסלמה הגעתי מביתי ברמת השרון למשרדי באשקלון, כדי לשהות עם אנשינו בימים אלו. אנחנו רוצים וצריכים לקבל וודאות למציאות שנכפתה עלינו והיא מורכבת, באופן שיאפשר לנו רציפות ייצור גם בעת משבר בטחוני. כי אלו אינם אירועים חד פעמיים. בכוונתי לפנות למקבלי ההחלטות, לשבת וליצור תשובות ותוכניות מגירה למצבים השונים שנוגעים בנו. נשיאות הארגונים הכלכליים עשתה כברת דרך בנושא הפיצויים אך נדרשת חשיבה ויצירת וודאות לגבי כל נושא הגעת העובדים למפעלים בימים של הסלמה.
לסיום, אני רוצה להצדיע לכל התעשיינים בעוטף עזה והדרום, שממשיכים לגלות אופטימיות מופלאה, לעשות את הבלתי יאמן ולתפקד בתוך מצב בלתי אפשרי, כדי לשמור על התעשייה שלנו חזקה. אתם החלוצים החדשים וכמי שמחזיק כמוכם מספר מפעלים תחת טווח הרקטות, אני אלחם לצדכם כתף אל כתף, כדי לוודא שתהליך הפקת הלקחים הנדרש יתבצע באופן כזה, שבפעם הבאה אם חלילה נדרש, היכולת שלנו להמשיך ולתפקד תהיה טובה יותר. זה גם יצמצם את הנזקים שהמדינה תצטרך לשאת בהם, זה גם יסייע לתחושת החוסן של עשרות אלפי העובדים במרחב העימות, ובעיקר ימנע את הפגיעה העקיפה והקשה במוניטין של התעשייה הישראלית, שבאופן אבסורדי היא ממחוללי התעסוקה הגדולים ביותר, באזור עוטף עזה ודרום ישראל.
שמואל דונרשטיין, בשיחתו אתנו, אמר בתגובה: "יש לנו חמישה מפעלים באזור התעשייה הדרומי של אשקלון – מפעל דלתות, מפעל מנגנוני נעילה, מפעל מיגון, מפעל לשערים ומפעל למסנני אב"כ. אנחנו מעסיקים כ-800 איש. לפני 4 דק' הייתי עונה לך בממ"ד, רצנו היום 5-6 פעמים היום. אתמול הייתה היעדרות גדולה של כוח אדם מאשר בסבבים הקודמים. עדיין אני תמיד מופתע. אתמול הודיע שמפעלים לא חיוניים לא יפעלו – הייתי המום לראות שב6 וחצי בבוקר 90% מהעובדים הגיעו לעבודה וכ-50 אחוזים מהמנהלה במשרדים. תשמע, זה מעורר השראה. אתה חושב על זה שבבוקר הרדיו והטלוויזיה מודיעים שלא הולכים לעבוד והעובדים בכל זאת באים. יש נתון שצריך לדעת אותו – לחלק לא קטן מהעובדים שלנו אין ממ"ד בתוך הבית. איש פיקוד העורף הסביר לי שפתחו את המקלטים הציבוריים – למי יש 15 שניות למצוא מחסה באזור הדרומי – אנשים יושבים בבית ומחכים להודעה ומצליחים להגיע למקלט הציבורי תוך 15 שניות? והתשובה לזה היא שמאות עובדים של "רב בריח" חלקם הגדול מגיע לעבודה גם בימים שאינם יכולים לשבת בבית. חלק האחר מגיע מתוך ציונות – אם התעשייה כאן תיחרב כתוצאה מזה אז חס ושלום הפריפריה תיפגע".
עוד הוא הוסיף: "עם כל החגים, הבחירות, והמועדים אנחנו לא עומדים בקצב מול מפעלים אחרים. אנחנו ב-12 שנה האחרונות עבדנו בצוק איתן או כל מבצע שהיה, אפילו עבדנו בסבב הקודם שהתרחש במאי השנה. אז אנחנו מצוידים טוב בממ"דים ובמערכות אחיזה, ועם העובדים רוצים לעבוד ולהתקיים – אנא תאפשרו את זה (הממשלה). המפעלים שלנו מוגנים מאוד – כמה שצריך ולפי העובדים שלנו. יש לי המון הערכה לעובדים האלה. אין לי מילה רעה לפיקוד העורף או לצבא ועל המפקדים שלהם. אני חושב שטוב יהיה אם פיקוד העורף יבוא ויידבר עם התעשיינים עצמם שב-12 שנים האחרונות אנחנו עובדים תחת אש ומנסים לשרוד ולא לוותר על ימי עבודה, וככה צריך להיות. הדבר הזה מחזק אותנו כעורף חזק וערוך לצרכי הצבא, ואנו מאפשרים לו לעשות את העבודה שלו. אנחנו ציונים שמקיימים מפעלים שצריכים להרוויח – אחרת הם ייסגרו. זה שאנחנו מקיימים מפעלים ומרוויחים אנחנו מבטיחים את עתיד הפועלים ואת קיומם. העבודה היא הסיבה שאנשים גרים כאן".
"דבר אחרון", אמר דונרשטיין, "מעולם לא קיבלנו כל תמיכה – לא מפיקוד העורף ולא מהממשלה לקנות את המיגוניות שקנינו. ושנית, "אנחנו לא קונים את המיגוניות לפי תקן של פיקוד העורף, אלא לפי מה שהעובדים שלנו מרגישים אתו הכי בנוח. אנחנו הרבה יותר ממוגנים ממה שהתקן דורש, אחרת לא יעלה על דעתנו שאנשים יפחדו לבוא לעבודה. הדאגה היא קודם כל לאנשים שלנו, לרווחה ולביטחון שלהם".