היום שבו המוזיקה מתה
השבוע, לפני שישים ואחת שנים, חובבי המוזיקה התמודדו עם תחושה חלולה, לאחר ששלושה אייקונים של הרוקנ'רול והטייס שלהם נהרגו במדינת איווה, כאשר המטוס שלהם התרסק. מותם של באדי הולי, ריצ'י ולנס ו"הבופר הגדול" ג'יי.פי ריצ'רדסון הונצח בשיר של דון מקלין משנת -1971 'אמריקן פאי', והתאריך, 3 בפברואר, נודע בכינוי: "היום שבו המוזיקה מתה". בערב של ה- 2 בפברואר הגיעו שלושת הכוכבים לעיירת הנופש קליר-לייק שבמדינת איווה כדי לבצע שני מופעים באולם הנשפים.
באותו לילה, הם העניקו ליותר מ- 1000 מעריצים מופע שלעולם לא ישכחו. אחד מהם, באדי הולי, חגג שישה חודשים קודם לכן את יום הולדתו ה -22 והתחתן עם מריה הלנה סנטיאגו, שהייתה בהריון עם ילדם הראשון. עם תום ההופעה, שלושת המוזיקאים מיהרו לשדה התעופה כדי לתפוס מטוס לפארגו שבצפון דקוטה, שם תכנן הולי לנוח וסוף סוף לעשות כביסה. אחרים בסיור ויתרו על מושבם. נגן הבס של הולי, ווילון ג'נינגס, הציע את מושבו לריצ'רדסון, שהיה חולה. בהמשך אמר כי ההחלטה רדפה אותו עד מותו בשנת 2002. אייקון הרוק דיון היה גם כן בסיבוב ההופעות – והוא לכאורה ויתר על מושבו לאחר ששמע את תג המחיר של 36 דולר לאדם. הלילה היה קר, עם שלג קל שנפל על המסלול. קצת אחרי חצות הם המריאו. הארבעה עפו לסערה, והטייס הצעיר רוג'ר פיטרסון איבד שליטה על המטוס. המטוס צנח נמוך והכנף פגעה באדמה והמטוס התרסק סופית בקרקע.
בשעה 9 בבוקר למחרת, הבעלים של 'דווייר' תעופה הטיס את מטוסו והבחין באתר ההתרסקות. לא היו ניצולים. הקול הצעיר של השיר הלהיט פגי סו נעלם לנצח. הגברת סנטיאגו-הולי סירבה להשתתף בהלוויה, ובימים שלאחר מכן סבלה מהפלה. אחר כך היא אמרה לכתב העת Avalanche-Journal: "במובן מסוים אני מאשימה את עצמי. הייתי בהריון שבועיים, ורציתי שבאדי יישאר איתי, אבל הוא קבע את ההופעה ההיא. זו הייתה הפעם היחידה שלא הייתי איתו ואני מאשימה את עצמי כי אני יודעת שאם רק הייתי באה איתו, באדי לעולם לא היה נכנס למטוס הזה. שישים ואחת שנים מאוחר יותר, מעריצים מרחבי העולם עדיין נוסעים לאיווה כדי לחלוק כבוד אחרון לנגנים האיקוניים.
רגאיי מיוזיק – מארלי מיוזיק
אגדת הרגאיי בוב מארלי, שהיה חוגג 75 ביום חמישי אלמלא היה נפטר בגיל 36. בוב מארלי כתב כמה מהשירים הזכורים ביותר בהיסטוריה של המוזיקה. בתחילת הסרט הדוקומנטרי "בוב מארלי והוויילרים: סיפורו של בוב מארלי" משנת 1984, חברו של מארלי הידוע בשם 'סטיקו' מצביע על הבית בו גדל מארלי בכפר ניין מייל בג'מייקה. "בוב היה שונה מאוד מרוב הנגנים, מכיוון שלבוב היה את המדינה בחייו. רוב המוזיקאים המתגוררים בערים לא יודעים על הטבע. "מעט אחר כך אנו פוגשים שכן של מארלי, המזוהה כצ'ינמן, שמציין שמארלי היה גם שונה מרוב כל מי שהכיר בגלל אביו, נורוול מארלי. "הוא היה אנגלי, איש לבן," הוא אומר על האב, כאילו זה כל מה שאנחנו צריכים לדעת.
שכבת-על זו של נקודות מבט וזהויות גזעיות הם חלק גדול מהמוזיקה של מארלי. שיר האהבה הכי רחום שלו, "אין אישה, לא בכי", הוא גם שיר מחאה; נראה שזה רומז שהאהבה מתוקה עוד יותר כשהיא פורחת באזור מלחמה עירוני אמיתי כמו טרנצ'טאון בבירת ג'מייקה, קינגסטון, שם בילה מארלי את החלק האחרון של ילדותו. "שיר גאולה" מתחיל כסיפור על שודדי ים ושייט, אך מהר מאוד הופך לתפילה למען הגאולה והחופש. "שלושה ציפורים קטנות" הוא שיר פשוט עם השלכות רוחניות עמוקות, מזמור אופטימי בו הציפורים מעבירות את המסר כי "כל דבר קטן הולך להיות בסדר". אולי ההיבט החריג ביותר במוזיקה של מארלי הוא שלעולם לא נראה, בניגוד לכל כך הרבה שירי פופ, תענוג אשם: הוא עזר לשכלל את פעימת הרגאיי הבלתי ניתנת להתנגדות, תערובת של קצב-בלו-בוס בצפון אמריקה עם סגנונות קריביים יותר מבוססים כמו מנטו, סאקה וקליפסו. אך בעוד הקצב מתעקש לרקוד – באופן יציב ועם זאת עדין – הטקסטים לעולם לא מאפשרים לך לשכוח גם את הסבל וגם את ישועת העולם. שירים כמו "בטן מלאה (אבל אנחנו רעבים)" מקוננים על פער של עושר, ובו בזמן אומרים לנו לחגוג. "המון רעב הוא המון זועם", הוא אומר לנו, אפילו כשאנחנו "צוחקים" למוזיקה. מוסיקת ריקודים, מוזיקת מחאה, ועוד משהו אחר. השירים של מארלי הם לא פחות מארוטיים לחלוטין – עם הקצבים האיטיים והסקסיים, בהקלטותיו שלו, על ידי קולו המחוספס ועם זאת החלק. זה לא כאילו כמה משירי מארלי שמחים וחלקם עצובים; הם נראים כמאמציפ את כל המורכבות שבחיים: המציאות העגומה של מלחמה בניגוד לחיבוק החם של אהבת האל. מארלי המשגה בצורה מבריקה עיר ב"ג'ונגל הבטון", וציין את יהודי הברית הישנה כהשראה רוחנית לג'מייקנים של ימינו ב"יציאת מצרים". לכן אסור לנו לדאוג, כי כל דבר קטן יהיה משביע רצון.