רכבת לילה מבגדאד

סיפור החיים של ד"ר אמיל חי המוכר לרבים מתושבי אשקלון מתקופת כהונתו כסגן מנהל בית החולים ברזילי הוא מקרה פרטי שמכיל בתוכו את סיפורם של רבבות יוצאי עיראק שהגיעו לארץ בשנות ה-60 והפכו לחלק מהמפעל הציוני * בריאיון ל"סטאר" הוא מספר על הניתוק מהוריו, על הקשיים שעבר בדרך ואיך הצליח למרות הכל להקים משפחה ולהפוך לרופא בכיר בישראל

זהר נוי

רבים מתושבי אשקלון נתקלו בד"ר אמיל חי במסדרונות בית החולים ברזילי במהלך השנים הארוכות בהן עבד במוסד הרפואי. השקדנות ויכולותיו המקצועיות הצעידו אותו עד לתפקיד הבכיר של סגן מנהל בית החולים. לפני מספר שנים הוא פרש לגמלאות והתמקד בהגשמת חלום ישן – כתיבת סיפור חייו המשקף את סיפורם של רבים מעולי עיראק. חי היה נער שהחליט לברוח מעיראק אחרי שנתקל בגילויי שנאה ואלימות כלפי היהודים. זמן קצר לאחר שהגיע לארץ החל לתעד במחברתו את מסעו בערבית, וכיום – 50 שנה אחרי – הוא מוציא לאור בעברית את הספר "רכבת לילה מבגדאד" (הוצאת "אוריון").
בשיחה אתו מספר ד"ר חי מה גרם לו להוציא את הספר דווקא עכשיו: "תמיד ידעתי שיום יבוא ואני אפרסם את הסיפור שלי, שהוא לא רק הסיפור שלי, אלא של עוד רבים מבני דורי. חייתי כאן את רוב חיי בידיעה שלא נכתב מספיק על הנושא של בריחת יהודי עיראק. הייתי עסוק בבניית החיים שלי ושל ילדיי ועכשיו הגיע הזמן לספר כיצד היהודים ברחו מעיראק ומה הם עברו בדרך. חלק ברחו על אתונות ועל חמורים, אחרים עשו זאת בשחייה כדי לעבור את נהר אל-ערב. כולם ברחו ממדינה שבה הם גדלו והפנתה להם עורף".

הספר מתאר בשפה עשירה וצבעונית את ההווי של יהודי עיראק, את המנהגים בחגים, הלימודים בבתי הספר, המועדון הקהילתי – עולם שלם שנמחק ומתעורר שוב לחיים בספרו של ד"ר חי. "אומנם עברו המון שנים מאז שעזבתי את עיראק אבל ישנם הרבה ריחות, טעמים ומראות שנחקקו בזיכרוני", הוא אומר ונזכר בימים שבהם עיראק הייתה מקום שיהודים קראו לו בית, עד שהבית התהפך על יושביו.
"עברית למדנו רק בבית הספר היסודי, ועל קצה המזלג. לא היו לימודים ב"חדר". רק לקראת בר-המצווה הקימו לנו המורים היהודים בבית הספר לימוד קיץ חד-פעמי, ובו לימדו אותנו קריאת "שמע ישראל" (פסקה ראשונה בלבד) ואת תפילת העמידה (רק ארבעה מקטעים של הקידות). בזאת הסתיימו לימודי התורה. לא למדנו יותר, כי אסור היה ללמד עברית" (מתוך הספר).
"על השואה של יהודי אירופה נכתבו אלפי ספרים. סיפורים וסרטים רבים תיארו את חייהם של ניצולי השואה מיהדות מזרח אירופה ומצפון אפריקה, אבל מעט מאוד נכתב וסופר על עליית יהודי עיראק ועל ה'פרהוד' וההרג שהתרחש בשנות הארבעים של המאה הקודמת", אומר ד"ר חי. "מעט מאוד סופר על בריחת יהודי עיראק בעקבות מלחמת ששת הימים ואחרי התלייה של תשעת היהודים בכיכר השחרור, 'סאחת אלתחריר', בלב בגדד".

"החתיכה החסרה בפאזל"

ד"ר אמיל חי, שנולד בבגדד בשנת 1954, נשוי ללילי ואב לשתי בנות. בעברו היה סגן מנהל בית החולים במרכז הרפואי האוניברסיטאי "ברזילי" באשקלון מומחה לרפואה פנימית ורפואה דחופה. לאחרונה פרש לגמלאות וכיום הוא עובד חצי משרה בבית החולים ביחידה לניהול סיכונים ובטיחות הטיפול.
בשנת 1971, בגיל 17 וחצי, לאחר שהשלים את לימודיו בבית הספר התיכון "שמאש" ועבר בהצלחה את מבחני הבגרות, ברח מעיראק. שבוע לאחר מכן ברח גם אחיו המבוגר ממנו בשבע שנים, רוני, רוקח בעל דיפלומה מאוניברסיטת בגדד. השניים הגיעו לארץ יחד. רק אחרי שישה חודשים הצליחו הוריו לצאת מעיראק, באופן חוקי, עם דרכונים, לשווייץ, ומשם לארץ.

"מיד עם הגעתי ארצה לקח אותי דודי מצד אמי לאוניברסיטה העברית בירושלים ורשם אותי לשנת מכינה. את אחי לקח דודי לעבוד עמו כרוקח במפקדת יהודה ושומרון. בששת החודשים הראשונים להגעתנו עטפו אותנו באהבה הסבים והסבתות, הדודים והדודות, מצד אבא ומצד אימא, אירחו אותנו אינספור פעמים, דאגו לכל הצרכים שלנו ותמכו בנו גם הרבה אחרי שהורינו הגיעו לארץ. באותם חודשים, שבהם שהיתי לבדי בבנייני רזניק (מעונות הסטודנטים בהר הצופים) ישבתי בחדרי כל ערב, ותוך בכי רב וגעגועים מרים להוריי כתבתי במחברת את סיפור בריחתי מעיראק – כמובן, בשפה הערבית. שמרתי את המחברת בארון שנים רבות, מתוך תקווה שיום אחד תגיע העת להוציא לאור את הסיפור. כתבתי על בתי הספר בעיראק, על בתי הקולנוע בבגדד, החגים, השוק העירוני, הקנטרי קלאב וכמובן את הבריחה והמסע הארוך לארץ. במכינה אמרתי לחבריי ללימודים שהיו לנו משקאות כמו פפסי קולה והם הסתכלו עליי בהלם. סיפרתי להם שמשנת 1958 הייתה לנו טלוויזיה בבית והם לא האמינו לי".

במבט לאחור אתה מתגעגע לריחות ולמראות של עיראק? היית חוזר לשם אם היית יכול?
"כיום בטח שלא אחזור לגור שם. אבל כן הייתי רוצה לראות שוב את הנהר הגדול. ברור לי שהתרחש שם הרס ענק והרבה מן המבנים נהרסו. אני אכן מתגעגע לחיים שם. למשל ראיתי סרט שבו רואים שהמוסלמים שומרים המתחם של הקבר של הנביא יחזקאל וזה שימח אותי. יש לי געגוע לראות את זה עוד פעם אבל לא לחיות שם. אני מרוצה מהחיים שלי כאן אך עדיין שומע שירים בערבית. לפעמים נמאס לי מהטלוויזיה אז אני רואה סרטים בערבית. יש לי עדיין כמה סרטים שההורים שלי הביאו מעיראק".

תיעדת את המסע בגיל 17. למה לקח לך כל כך הרבה זמן להוציא אותו לאור?
"כתבתי את סיפור הבריחה בערבית כשהייתי נער. עברו מאז יותר מ-40 שנה. חייתי כאן את רוב חיי בידיעה שלא נכתב מספיק על הנושא של בריחת יהודי עיראק. הייתי עסוק בבניית החיים שלי ושל בנותיי, בת בגיל 33, ובת בגיל 27. לפני שנתיים יצא הסרט 'מפריח היונים' וזו הייתה הפעם הראשונה שהופק והוקרן סרט על הפוגרום ביהודי עיראק והעלייה שלהם, אבל אין תיעוד למה שקרה אחר כך ולכן הספר שלי הוא החתיכה החסרה בפאזל. הסיפור הוא לא רק הסיפור שלי, אלא של כל היהודים שברחו מעיראק. הרבה אנשים לא מודעים למה שיהודי עיראק עברו ולכן היה חשוב לי להתיישב לכתוב על כך ולהוציא את ספרי לאור".

מה גרם למשפחתך לעזוב את עיראק?
"במלחמת ששת הימים הממשלה סגרה בפנינו את הלימודים. לא רוקחות, לא הנדסה ולא רפואה. סגרו את המועדון הקהילתי שזה היה המקום היחידי שנפגשנו כי השלטונות טענו שאנחנו עלולים לתכנן תכניות נגד המדינה ובעד ישראל שזה כמובן לא היה נכון. הרגשנו שסוגרים לנו את כל האפשרויות במדינה. לקחו למעצר הרבה יהודים ועינו אותם. אז הבנתי שלא נשאר לי מה לחפש שם. הודיעו לנו שאסור לנו לעזוב את בגדד ואם אנחנו עוזבים צריך להודיע בתחנת המשטרה לאן וכשנחזור צריך להגיע אליהם ולהסביר מה עשינו שם. היינו שומעים בשקט את הרדיו שדיווח בעברית מישראל. מי שתפסו אותו שומע את זה נעצר מיד".

הדוד הרוקח מעיראק

הגעת לארץ בלי הוריך שעלו לארץ רק כעבור חצי שנה. איך הניתוק מהם השפיע עליך?
"היו תקופות שממש בכיתי ורציתי רק לראות אותם. לא היה לי קל לעבור את המסע הזה לבד. כשהגעתי לכאן לא ידעתי את השפה והכל היה כאן זר לי. למזלי, הם הצליחו להבריח מכתבים דרך ידיד בשוויץ ואפילו בגדים דרכו. כך ידעתי שהם בחיים וזה הרגיע אותי. עברתי תקופה לא קלה, ידעתי להתפלל שמע ישראל אבל לא הבנתי מילה ממה שאני אומר. דוד שלי רשם אותי למכינה ללימודי עברית. אחר כך התחלתי ללמוד את כל המקצועות שלמדתי בתיכון. מבחינה חברתית בשנה הראשונה היה לי מאוד קשה. התחברתי לבחור אחד שאתו גרתי בחדר. עם הזמן התחלתי להתחבר לתלמידים אחרים, בהם כמה ממוצא עיראקי. כשעברתי לפקולטה לרפואה היו עוד שלושה עולים חדשים יחד איתי: אחד תושב חוזר מהולנד, אחד מקנדה והשלישי מרוסיה. ישבנו ביחד בשורה הראשונה והקלטתי את מה שהמרצה אומר כי לא הבנתי את השפה".

כשהשתתפת במלחמת יום כיפור זמן קצר לאחר שהגעת לארץ, איך הרגשת שלחמת באויב הערבי שעד לא מזמן חיית בצל תרבותו?
"זה קרה בדיוק כשסיימתי קורס חובשים. ברגע שהתחילה הפסקת האש ירדתי לסיני כך שלא היה לי ניסיון של קרבות. הייתי במרחק 800 מטר מהארמיה המצרית וראיתי את הדגל של מצרים. זה היה ממש מוזר, לפני שנתיים הייתי בעיראק ושמעתי שירים במצרית ועכשיו אני כאן נלחם. היו רגעים ששאלתי את עצמי מה אני עושה פה?"

איך אתה מסביר את זה שגם אתה וגם אח שלך בחרתם ברפואה?
"הדוד שלי, שהוא אח של אימא, הוא רוקח מעיראק, קרובי משפחה היו רופאים ובזכותם נחשפנו למקצועות הרפואה. כילדים היינו משחקים ברופא וחולה, שמתי חוט עם כפתור ובדקתי את אימא שלי. כשהתגבשה בי ההכרה שאני הולך ללמוד רפואה נרשמתי ללימודי רפואה בעיראק ואף עברתי בהצלחה קורס עזרה ראשונה. אח שלי הלך לרוקחות כי הוא אהב את זה".

כתבת בערבית ותרגמת לעברית. זה לא פגע באותנטיות של המקור?
"לא. אני לא חושב. אני תרגמתי את זה מילה במילה. הוספתי את התעודות והמסמכים שהיו לנו, תמונות אותנטיות. לא הוספתי דברים מהראש, אלא דברים מבוססים. כל דבר שאני מתאר בספר מתועד".

איך משפחתך הגיבה לספרך?
"רק הבנות שלי ואשתי קראו את הספר. אשתי ילידת הארץ אבל ההורים שלה מעיראק. הם קראו את הספר ומאוד התרגשו. בעיקר כשראו את התעודות. הם לא האמינו שככה למדנו בעיראק".

לסיום, יש לנו סיכוי לקרוא בעתיד ספר נוסף שלך?
"לא. פרסמתי לא מעט מאמרים רפואיים אבל נראה כי זה יהיה הספר היחיד הלא רפואי שאוציא בחיי. מאידך, אני מייחל שיום יבוא והסיפור יהפוך לסרט".