מאת: אלי יפרח
השבת נקראת שבת חזון מכיוון שקוראים בהפטרה של פרשת דברים את חזון ישעיהו על חורבן יהודה וירושלים בגלל חטאים של חוסר צדק חברתי. ההפטרה עם דברי התוכחה הקשים מסתיימת בתקוה ובדברי נחמה: "ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועצייך כבתחילה אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריאה נאמנה ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה". תיאורי החטאים של מנהיגי העם ושועי הארץ הולמים בדיוק לתיאורי החטאים כאן ועכשיו – ישראל 2019 עם העוול שנגרם לשכבות החלשות ועוד. הנביא מתנגד לקורבנות ולעשיית מצוות ל-ה'. "כי תרבו בתפילה אינני שומע ידכם דמים מלאו" (גם כסף ורכוש זה דמים). במקום לשאת עניים למרום, תדאגו למשפטי צדק לזכיות סוציאליות לחלשים. מה יעשה הנביא כשהמנהיגים מנצלים את עמדת הכוח שלהם והשחיתות מחלחלת אל העם? הפטרת דברים היא תמיד בשבת שלפני ט' באב, וקוראים בה מפרק א' בספר ישעיהו. פתיחתה במילה "חזון", אף נתנה לשבת את שמה המיוחד "שבת חזון". היא השלישית והאחרונה מג' דפורענותא, אך גם הראשונה משמונה שבתות רצופות בהן ההפטרה לקוחה מספר ישעיהו. ההפטרה בהקשרה התנ"כי.
בפתיחתה של ההפטרה מובאת מסגרת הזמן והמקום של נבואת ישעיהו בכללותה. ישעיהו פעל ביהודה וירושלים במהלך עשרות שנים, במהלך מלכותם של עוזיהו, יותם, אחז וחזקיהו – מלכי יהודה. בתקופה ארוכה זו ידעה ארץ יהודה תהפוכות רבות בכל התחומים.
ימי עוזיהו הצטיינו בפריחה גדולה, הטומנת זרעי פורענות של שבר מוסרי. ימי אחז היו שבר רוחני גדול שהביא לשבר בטחוני-מדיני. חזקיהו, שניסה לשקם את השבר, עמד מול המעצמה האשורית שעלתה בימיו לשיא גדולתה. במסעות כיבוש נרחבים הכריעה גם את מלכות ישראל השכנה והגלתה אותה. יהודה שרדה את המצור האשורי בדרך פלאית, אך יצאה ממנו בשן ועין. נוכח מורכבות זו פעל ישעיהו, תוך שהוא זוכה ליחס הוגן, בדרך כלל, הן מצד המלכים והן מצד העם. בנבואת ההפטרה, שהושמעה נוכח מציאות מעוותת שהייתה בעם, מזכיר ישעיהו את שחיתות המנהיגים כגורם מרכזי למציאות הקשה.
פעמיים בהפטרה מזכיר ישעיהו את סדום כסמל. פעם אחת הוא מכנה את המנהיגות "קציני סדום", כאשר סדום מבטאת את סמל השחתת המעשים, ופעם שנייה – "כסדום היינו" – כעונש על מעשיה. ללמדך, שהנביא ראה בסדום סמל כפול: הן של רשעות קיצונית והן של ענישה חמורה. למנהיגים יש תפקיד מרכזי בעיצוב המציאות והאווירה הציבורית. בהתנהגותם הם משדרים נורמות המעצבות את פני החברה, לטוב ולרע.
"שריך סוררים וחברי גנבים, כולו אוהב שוחד ורודף שלמונים. יתום – לא ישפוטו, וריב אלמנה לא יבוא אליהם". כך מתאר הנביא הנהגה מתנשאת ומושחתת, המנצלת את עמדות הכח שלה לטובת עצמה, תוך רמיסת השכבות החלשות. הרמאות מחלחלת מן ההנהגה לשווקים ולבתים: "כספך היה לסיגים, סבאך [ייניך] מהול במים". המסחר מתנהל ברמייה – מוכרים חומרים מזויפים כמזוקקים, וקריה נאמנה מלאה מרצחים.
לכן חשוב מאוד להפעיל שיקול דעת בבחירת הנהגה אמינה וישרה, ללא אינטרסים אישיים. הנהגה שלא משתמשת בתפקיד כמנוף לקידומם האישי, אלא לוקחת על עצמה את התפקיד בכובד ראש, וצריכה לשמש כדוגמה אישית. ואזי התקיים הכתוב: "ואשיבה שופטייך כבראשונה ויועצייך כבתחילה – אחרי כן יקרא לך עיר הצדק, קריה נאמנה".
קוראים יקרים, תשעה באב השנה יחול ביום א' – ימים אלה של אבלות הם, כדרכה של המסורת היהודית, גם ימי חשבון נפש. כשאנו מזכירים, בקריאות ובתפילות, את חורבנות העבר, אנו מעלים אל תודעתנו גם את כישלונותיהם וחטאיהם של אותם דורות. ברצוני להתייחס לסיפור מאוד מפורסם שנלקח מהגמרא במסכת גיטין, וחז"ל מייחסים לו את חורבן בית המקדש.
קמצא ובר קמצא הוא סיפור ידוע מתקופת בית שני, המתאר את ימיה האחרונים של ירושלים החוגגת לפני חורבנה בידי נירון, קיסר רומא. ימים אלה, שנות ה-60 לספירה, כוללים יחסים רעועים בקרב היהודים בירושלים, מחלוקות ופלגנות אשר נובעים משנאת חינם בלתי מוסברת בין היהודים לבין עצמם, ובשיא ההתדרדרות החברתית הם מלשינים זה על זה בפני הקיסר הרומי. הסיפור הוא של עלבון ונקמה, של גאווה ושנאה, של חורבן והרס עצמי, והרבה דמויות שליליות ומידות מושחתות מרכיבות אותו.
עשיר אחד בירושלים ארגן מסיבה גדולה ושלח את משרתו להזמין את חבריו, וביניהם יהודי בשם קמצא. טעה המשרת והזמין אדם בשם בר קמצא, שנמנה דווקא עם אלה השנואים על בעל הבית. בר קמצא עצמו, שלא הבין מדוע הוא מוזמן, נטה להאמין כי המארח החליט להשלים עמו והגיע לבית החוגגים. הופעתו במסיבה הרגיזה את בעל השמחה והוא הורה לבר קמצא להסתלק. בר קמצא המופתע, ביקש מהמארח שלא להעליבו בפני האורחים ולאפשר לו להישאר. הוא אף הציע לכסות מכספו את מחיר המסיבה, אך המארח נטלו בידו ולעיני כולם גרש את בר קמצא מהחגיגה בבושת פנים. בר קמצא לא השלים עם העלבון, וכעסו גבר לנוכח העובדה שישבו במסיבה חכמי ישראל שלא מנעו את גירושו. הוא החליט לנקום ונסע לרומא לספר לקיסר כי היהודים מורדים בו. כדי להוכיח את דבריו, הציע לו לשלוח קרבן ליהודים במטרה שיקריבו אותו, והם, כך הסביר לו, יסרבו להקריבו. הקיסר נתן בידיו עגל לקרבן, ובדרך לירושלים הטיל בו בר קמצא מום קטן בניב שפתיו, מתוך ידיעה שהמום ימנע מהכוהנים להקריבו, ואכן כך היה. פסילת הקורבן נתנה לקיסר הוכחה מספקת למרד של היהודים, והניעה אותו בסופו של דבר לעלות על ירושלים ולהחריבה.
אירוע נוסף שנלווה לסיפור, מתאר את לבטי המנהיגות היהודית ביחס לקרבן. הם נוטים דווקא כן להקריבו מפני "שלום מלכות", אך ר' זכריה בן אבקולס, אחד המנהיגים הבולטים, דוחה את ההצעה ומורה שלא להקריב. בנוסף, יש כאלה הדורשים להרוג את בר קמצא, אחרי שהם מבינים כי הוא הטיל את המום, אך שוב מתערב ר' זכריה ומורה שלא להרגו, מחשש שהעונש יתפרש כאילו מוציאים להורג על הטלת מום בקרבנות.
סיפור קמצא ובר קמצא הוא סיפור מכונן במורשת היהודית, ובדרך כלל מובא כסמל ההסתאבות החברתית בקרב אומה אשר בניה מפולגים ומסוכסכים בינם לבין עצמם ומביאים על עצמם את השואה והחורבן. פרטי הסיפור מביאים להסתעפויות רבות בהפקת הלקח ובהדגשת פרטים שונים בו. בנוסף, לבר קמצא שנעלב ומוכן למכור את עמו בגלל עלבון אישי, יש מי שמבליט את המארח העשיר והמעליב שהניע את הבגידה, ויש מי שרואה בחכמים היושבים במסיבה ושותקים, את מקור הרע. במקומות רבים מבליטים דווקא את רבי זכריה בן אבקולס כדמות מרכזית בסיפור, וגם כאן הלקח מסתעף: יש מי שרואה בהחלטה שלא להרוג את בר קמצא – סובלנות מוגזמת שהזיקה יותר משהועילה. כך גם מצוטט רבי יוחנן עצמו, המביא את הסיפור, ובסופו אומר: "ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו". מנגד, יש המבקרים את התעקשותו לא להקריב את הקורבן בניגוד לדעת החכמים האחרים.
פרשנויות אחרות, בעיקר מהעת האחרונה, רואים בסיפור ובלקחיו הסחה והסתרה של סיבות אפשריות אחרות לחורבן, וביניהן מונים את הלאומנות הדתית והקנאות הבלתי מתפשרת שאפיינה חלקים גדולים בעם. על פי דעות אלה, העצמת הסיפור משרתת את הלקח התואם את המורשת הדתית, המתעלמת מהקיצוניות אשר סופה מביא חורבן.
מספיק חכם אחד כדי להציל משריפה יער שלם. הסיפור של קמצא ובר קמצא מעלה תמיהות רבות. האמנם רק בגלל שני אנשים חרבה ירושלים? מה אשם קמצא – הרי הוא לא עשה שום דבר! כדאי שנעיין בסיפור כדי להבין שיש פה מסר עמוק שחז"ל מלמדים אותנו. הסיפור יכול היה להיגמר בצורה טובה יותר אם לא היו הולכים לקיצוניות – אם לא כל אחד בסיפור היה בעל גאווה לדאוג לכבודו, ואם רבנן ורבי זכריה בן אבקולס לא היו חוששים לבצע את שליחותם באותו רגע.
הסיפור גם ממחיש בצורה טובה ביותר שמספיק טיפש אחד לשרוף יער שלם, אבל צריך מלא אנשים מסביב שיתנו לזה לקרות. אתה רואה שחבר שלך מדליק מדורה קטנה ביער, אתה מודע למה שיכול לקרות, תכבה את הסכנות שיכולות לבוא בהמשך החיים כבר בשלב הזה.
אחי ורעי, המושג "שנאת חינם" מוכר לנו היטב. לצערנו, אפשר להוסיף ששנאת חינם גרמה את הגלות, ועדיין ממשיכה לשהות בינינו כאורחת קבע שאינה רצויה, אך מסרבת לעזוב. שנאת חינם היא שנאה ללא הצדקה. שנאה הנובעת מהכללות, דעות קדומות, לב אטום וכדומה. כבר נאמר שהתיקון לשנאת חינם הוא: "אהבת חינם". אינני יודע מי אמר זאת, ואם יש לזה מקור סמכותי, אך על פניו נראה שיש בזה הגיון מסוים. יש כאן דבר והיפוכו, ואם "שנאת חינם" היא כה הרסנית ו'אנטי', אזי "אהבת חינם" תהיה ה'אנטי של האנטי', ותביא את הגאולה הנכספת.
אך כאן אני מתוודה: אינני יודע את פירושו של מושג זה. מהי בעצם "אהבת חינם"? האם זה לאהוב את הזולת סתם כך, ללא סיבה? אם כך, אין זו אהבה אמיתית, אין לה על מה להסתמך, והיא אינה יכולה להיות בת-קיום. אהבת אמת צריכה להתבסס על סיבה ומקור אמיתיים. אי אפשר לאהוב סתם כך ללא סיבה. אין כוונתי להפריך את המושג "אהבת חינם", אלא לתת לו פירוש והגדרה. להעמיק בהבנת ה"חינם" שאמור להיות מקור אהבה זו – ולשם כך, כהרגלנו, אמתיק בסיפור.
מסופר על רב שהיו נאספים אליו החסידים בעת המועדים לחיזוק והתעלות. ניגש אליו פעם אחד החסידים, ואמר: "אני רואה שהרבי מחבב מאד את החסידים. צר לי לומר, אך אינני בטוח שזה מוצדק. התנהגותם של החסידים כשהם מגיעים אל הרבי היא כמובן מעולה, והם מקפידים על כל דבר שצריך להקפיד עליו כראוי. אבל אני רואה אותם גם בחיי היום-יום, במסחר בשוק, ובכלל, בחיי השגרה האמיתיים. בזמנים הללו הם אינם מקפידים על אותה התנהגות שהרבי רגיל לראות. שמא חיבה זו שהרבי מראה להם, מסתמכת על רושם מוטעה, על ההנחה שהם יותר טובים ממה שהם באמת"? הרבי הגיב בשאלה: "במה אתה עוסק"? "ביהלומים ואבנים יקרות", ענה אותו היהודי. "התוכל להראות לי את הסחורה שלך"?, שאל הרבי. "כן, בוודאי", ענה החסיד והביא את ה'סחורה' שלו – תיק מלא אבנים טובות. הוא שטח את הכל בפני הרבי, והתחיל להסביר אודות טיבה של כל אבן. זו כחולה וזו אדומה, לזו תכונות כאלה וזו שווה כך וכך… לסיום, הוא הוציא את האבן היקרה ביותר שהייתה לו – יהלום יפהפה. החסיד התחיל להסביר את ייחודה של אבן זו, לבאר את יופייה ומעלותיה הנדירות. הגודל, הצורה, החיתוך, הצחות. וכשראה הרבי שהחסיד בשיא ההתלהבות של ההסבר, הוא אמר בצורה יבשה: "אינני רואה כאן שום דבר מיוחד".
"אה, רבי", אמר החסיד בהתלהבות, "צריך להיות 'מבין באבנים טובות'. רק מי ש'מבין' ביהלומים, יכול לקלוט את היופי"! "אכן", אמר הרבי, צריך גם להיות "מבין" בנשמות של יהודים…
"יפה", אמר הרבי. "כדי לאהוב, צריך להיות 'מבין'. אך מה פירוש הדבר? צריך להכיר במעלתה של הנשמה. צריך 'לתפוס' שהנשמה של יהודי היא 'חלק אלוקי ממעל', ושלכן כולנו אחים, ואב אחד לכולנו – הוא אבינו שבשמים. על בסיס זה, ורק על בסיס זה, אפשר לקיים במלוא העוצמה את מצוות 'ואהבת לרעך כמוך' בצורה הראויה. אכן יש אהבה שהיא 'חינם', אבל 'חינם' – רק במובן שאינה נובעת מפני איזו טובה שקיבלתי מהזולת. עצם האהבה אינה ללא סיבה. ההיפך הוא הנכון, יש לה סיבה עמוקה ומוצקה. היא נובעת מן ההכרה בכך, שמהותה של הנשמה היא דבר כה נעלה, שאין ברירה אלא לאהוב".
תמיד מתאים לחזק את מידת האהבה לכל יהודי, ובפרט בימים אלו כשאנו מתאבלים על חורבן בית המקדש הראשון והשני. יהי רצון שנזכה לקיים את מצוות "ואהבת לרעך כמוך", וכך נגביר את אהבת חינם בתוכנו ויבנה בית המקדש במהרה בימינו אמן.
שבת שלום!