סוף לתרמית ביחסי עובד-מעביד? חברה קבלנית באשקלון נתבעה על ידי עובד פלסטיני מהשטחים בגין אי-תשלום פיצויים ותנאים סוציאליים אחרים לאותו עובד על אף שלא היה מועסק אצלם בפועל – על אף שתלוש השכר שלו והיתר העבודה שקיבל ניתנו לו מטעם הקבלן (המעסיק) אותו עובד כלל לא טרח לעבוד אצל מעסיקיו החוקיים.
רקע:
ישנה תופעה מטרידה שבה שעובדים פלסטינים מקבלים התרי עבודה עבור קבלן מסוים ובמקום ספציפי, ואילו הם מצדם עובדים במקום אחר בניגוד להיתר העבודה שאותו קיבלו. לאחר תקופה של שנתיים לערך, הם מגיעים עם היתר עבודה שקיבלו ותובעים את הפיצויים מהמעסיק שהוא בעצם כלל לא מעסיק אותם. לעובדים הפלסטינים היו מוציאים תלוש על מנת שיוכלו לקבל היתר העסקה וכניסה לארץ. הם (הפלסטינים) מנצלים את היתר הכניסה לארץ על מנת לעבוד בכל מקום אחר פרט למקום שאליו הם קיבלו את היתר העבודה ואז הם היו תובעים את מי שהוציא להם התלוש – אותו המעסיק שכביכול העובדים הפלסטינים היו אמורים לעבוד אצלו. זו תופעה כללית וידועה, ואילו ביתי המשפט מחייבים את הקבלנים לשלם לעובדים הפלסטינים פיצויים, דמי הבראה ושאר התנאים הסוציאליים – על אף שאותם עובדים לא היו מועסקים אצל הקבלנים. אחרי שהפלסטינים מפסיקים לקבל את התלוש והיתר הכניסה לארץ, הם תובעים את אותו הקבלן. לרוב, המצב הוא שהעובד הפלסטיני מקבל היתר עבדוה, מגיע לעבודה למשך יום אחד ואז בורח בשביל לעבוד עבור קבלן אחר ובמקום אחר – למי שמרבה בשכר. כלומר העובד הפלסטיני מעדיף להיות מועסק אצל הקבלן שמשלם את השכר הגבוה ביותר ולא אצל הקבלן שאתו יש לו הסכם. מה שהוביל למצב הנ"ל הוא היעדר הפיקוח בתחום – בית המשפט טוען בפני הקבלנים כי הם אלו שהוציאו לעובדים הפלסטינים את ההיתר והתלוש, מה שאומר בפועל שהעובדים מועסקים אצל הקבלן ולכן הם (הקבלנים) חייבים לו (לעובד) את כל התנאים לפי החוק.
עובד פלסטיני תבע חברה קבלנית ידועה מאשקלון בגין אי-תשלום זכויות סוציאליות לעובד עבור עבודתו בעבור המעביד. הקבלן "שהעסיק" את העובד הפלסטיני טען בפני השופט כי התובע מעולם לא עבד אצלו, והוא אינו מוכר לו ומעולם לא שילם לידיו תשלום כלשהוא. לטענתו, בתקופה הרלוונטית ניהל שני אתרים בקרית מלאכי ובירושלים. התקבלה עדות כי הקבלן התקשר באופן אישי, לפי הסכם הקבלנות, עם העובד הפלסטיני מהשטחים לצורך בניית ביתו באשקלון, כאשר העובד הפלסטיני מהשטחים קיבל תמורה לפי שלבי העבודה. השופט קיבל את טענה כי בין החברה הקבלנית הנתבעת ובין העובד הפלסטיני הוסכם שהנתבעת תדאג לאישורי העבודה ועל כן הפיקה הנתבעת את התלושים והעבירה דיווחים לשירות התעסוקה. מדו"ח שירות התעסוקה עולה כי קודם לתקופת העבודה שבה נטען כי התובע עבד אצל הנתבעת, רשום כי התובע עבד אחרת שהיא מעסיקה עובדים בענף החקלאות. התובע הכחיש מכל וכל כי עבד בחקלאות. מכלל עדותו עולה כי קודם לעבודתו אצל הנתבעת נהג לעבוד עם קבלנים שונים ולמעשה הרישום בשירות התעסוקה אינו משקף נכונה את עבודתו או מעסיקו. עוד עולה מעדותו כי גם לאחר סיום עבודתו אצל הנתבעת, עבד אצל קבלן בבאר שבע בעוד שעל פי הדוח נראה כי מעסיקו היה קבלן מעפולה. משנשאל התובע מה עשה כאשר הגיע למחסום והתברר לו, לטענתו, כי אישור הכניסה בוטל. השיב:
ש. כשעצרו לך את אישור הכניסה, התקשרת למישהו לשאול למה עצרו לך את האישור?
ת. חזרתי ומצאתי קבלן אחר.
ש. סגרו לך את האישור, פיטרו אותך, אתה לא מתקשר לשאול מה קרה?
ת. אם קורה לי דבר כזה, אני מחפש מישהו אחר
"מדברי התובע שלפיהם כלל לא ניסה ליצור קשר עם מעסיקו שמא נפלה טעות כזו או אחרת, מצביעה על זיקה רופפת ביותר ל"קבלן המעסיק" ותומכת בטענת הנתבעת כי התובע עצמו ידע שהוא אינו עובד שלה. כאמור, חזקה היא כי רישומי ההעסקה בשירות התעסוקה משקפים נכונה את מערכת יחסי העבודה ועל הטוען כנגדם מוטל הנטל לסתרם. מנגד, הנטל לשכנע בקיומם של יחסי העבודה בין הצדדים היה ונותר מוטל על כתפי התובע" טען השופט. עוד המשיך השופט לטעון: "לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, מצאתי כי הנתבעת הרימה את הנטל לסתור את החזקה שלפיה הרישום משקף את המציאות שכן מעדות התובע עצמו עולה כי נרשם כעובד בשירות התעסוקה אצל מעסיקים שונים לרבות בתחום החקלאות בעוד שהוא מודה כי לא עבד אצלם או בתחום עיסוקם. מכאן, כי החזקה שהרישום בשירות התעסוקה משקף את המציאות בעניינו של התובע, נסתרה".
"יצוין כי בפניי עלתה תמונה עגומה שלפיה מעסיקים או קבלנים ישראליים משתפים פעולה עם קבלנים פלשתינאים להכנסת עובדים לעבודה בתחומי המדינה תוך הצגת מצג שווא של יחסי עובד מעסיק ונטילת אחריות אל מול שירות התעסוקה. להתנהלות פסולה זו ישנם שותפים רבים ושקלתי האם בנסיבות שכאלה שבהן נתבעת משתפת פעולה על מנת להונות את רשויות החוק במדינה, מן הראוי להטיל עליה לשאת באחריות הכוללת הנובעת לכאורה ממערכת היחסים שכזו. אלא מבסופו של דבר, הלכה פסוקה היא כי היותו של אדם "עובד" הוא דבר של סטטוס ומעמד זה אינו נקבע על-פי התיאור שניתן לו ע"י הצדדים או אחד מהם אלא נקבע מבחינה משפטית על-פי נסיבות המקרה. כאמור, בענין זה, התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו. בנסיבות שכאלה, על אף התנהלותה הפסולה של הנתבעת, משלא מצאתי כי בין הצדדים שררו יחסי עובד מעסיק, לא ניתן להחיל על הנתבעת את החובות המוטלות על מעסיק ודין תביעת התובע להידחות. על יסוד האמור, התביעה נדחית וכל צד יישא בהוצאותיו". סיים השופט את דבריו.
לפי עו"ד ויקי שמעוני, מדובר בתקדים משפטי – זאת משום שבית המשפט הפך את ההחלטה ובפעם הראשונה קבע כי בין התובע לנתבעת לא התקיימו יחסי מעביד-עובד, ואין די בכך שהמעביד מוציא תלוש והיתר עבודה, מה שפוטר את המעביד מלשלם דמי פיצויים לעבוד. התקדים המשפטי העולה מכאן הוא שעל עף שגוף מסוים מוציא היתר מסוים – עדיין אין זה אומר כי מתקיימים בין הצדדים יחסי מעביד-עובד. התנאי שחייב להתקיים הוא שהעובד יועסק בפועל אצל המעביד, אחרת לא מתקיימים ביניהם יחסים אמורים אלו. המסקנה העולה מכאן היא שיש להגביר את הפיקוח באם הפועל מהשטחים עובד בפועל אצל המעסיק שלו.