סכסוך גירושין בין בני זוג תושבי האזור הפך למכוער במיוחד כאשר הבעל נעצר בעקבות תלונה של האשה על איום ברצח ואף הוגש נגדו כתב אישום * לאחר מספר שנים הוא זוכה מהמיוחס לו ותבע ממנה לשלם לו 150,000 שקלים בטענה כי פגעה בשמו הטוב * בית המשפט לענייני משפחה שנדרש לסוגיה המורכבת פסק לאחרונה כי דווקא הבעל יפצה את האשה
תושב האזור שתבע 150,000 שקלים מרעייתו לשעבר בטענת לשון הרע חויב לאחרונה לשלם לה 10,000 שקלים לאחר שתביעתו נדחתה. בסיס התביעה הוא תלונה במשטרה שהגישה האשה נגד התובע במסגרתה טענה כי הוא איים להרוג אותה. למרות שבדיעבד התברר כי התלונה שקרית הוגש נגד הבעל כתב אישום והוא נעצר לתקופה מסוימת. כעת הוא ביקש מבית המשפט כי יחייב את האשה לפצות אותו על כך כשהוא טוען כי היא הכפישה את שמו בתלונתה.
מפסק הדין שניתן בבית המשפט לענייני משפחה עולה כי הצדדים נישאו זה לזו בשנת 1990, ולהם 4 ילדים. בשנת 2010 פרץ סכסוך בין הצדדים, ומאז מנהלים הצדדים הליכים משפטיים הן בבתי המשפט למשפחה והן בבית הדין הרבני.
לטענת התובע, בחודש אפריל 2011 הגישה נגדו הנתבעת תלונה שקרית במשטרה עת טענה כי איים להורג אותה. תלונה זו, גרמה למעצרו, ובהמשך להגשת כתב אישום נגדו ממנו זוכה כעבור 4 שנים. עוד טען התובע כי מדובר היה בתלונה שקרית שכן לא איים על הנתבעת, וכל מטרתה של הנתבעת היה לשפר את מעמדה המשפטי לעניין הרכושי, תוך שהיא משפילה אותו וגורמת לשווא למעצרו.
לטענת האשה המשבר בחיי המשפחה פרץ כאשר התובע האשים אותה כי בגדה בו והחל להפיץ עליה כי היא עוסקת בזנות ו "מוצצת אברי מין של גברים אחרים".
באשר לתלונה שהגישה, טענה הנתבעת כי הגישה תלונת אמת, לא נכלל בה לשון הרע וכי עומדת לה הגנה הקבועה בחוק לשון הרע , שכן הגישה תלונתה בתום לב.
עוד טענה הנתבעת כי אין בזיכויו של התובע בהליך הפלילי כדי להוכיח כי תלונה הייתה תלונת שקר שכן התובע זוכה מחמת הספק תוך שביהמ"ש ציין בהכרעת הדין כי "אף שגרסתו של הנאשם אינה חפה מתהיות, נטל ההוכחה על המאשימה, ואין בתהיות כדי למלא את החסר בראיות המאשימה".
השופט אלון גביזון שמע את טענות הצדדים, התעמק בראיות שהוגשו בפניו ובסופו של דבר החליט לדחות את התביעה. את החלטתו הוא נימק כך בין היתר בפסק הדין: "במהלך חקירתו הנגדית, התברר כי התובע כלל לא היה מודע לנטען בכתב התביעה אותו הוא עצמו הגיש
יתרה מזו, לטענת התובע עצמו, חתם על התצהיר שצורף לכתב התביעה, מבלי שקרא אותו ומבלי שידע על מה הוא חותם וכן חתם על תצהיר עדותו הראשית מבלי שקרא את כתב התביעה קודם לכן.
נוכח דבריו לעיל של התובע וכדי לאפשר לו להבין את מהות תביעתו, הורתי על קיום הפסקה, שלאחריה אישר התובע כי זו הפעם הראשונה שבה קרא את התביעה, ולא ביקש לדחות את המשך דיון ההוכחות למועד אחר. משהתובע הגיש תובענה הנתמכת בתצהירו, כשלשיטתו לא קרא את כתב התביעה קודם לדיון ההוכחות וחתם על התצהיר התומך בכתב התביעה מבלי לדעת על מה הוא חותם, די בכך כדי לדחות התביעה. יצוין כי חלק ניכר מתצהיר עדותו של התובע אינו רלוונטי לתובענה שבפני וכך חלק מסיכומיו".
תלונות שקר ו"שוטרים מושחתים"
השופט הוסיף בפסק הדין: "יתרה מזו, מהראיות אשר הוצגו בפני, הגעתי לכלל מסקנה כי הנתבעת הגישה את תלונתה עת האמינה באמיתות תלונתה, ולאחר שסברה והאמינה כי התובע אכן אמר לה, באותה סיטואציה, כי יהרוג אותה, וברי כי תלונתה הוגשה למשטרה בתום לב, ואבהיר: אין ספק, כי המפגש בין הצדדים באותו יום היה טעון וקשה, כאשר התובע עצמו מודה כי כינה את הנתבעת בביטויים קשים ומשפילים עת אמר לה כי ' …אני לא רוצה לדבר עם הזונה שאוכלת זרע אדם'
עד שהעיד מטעמו של הבעל התובע ציין כי ייתכן והנתבעת שמעה באותה סיטואציה כי התובע אמר לה כי יהרוג אותה וזאת נוכח הדמיון בשפה הרוסית בין המילים "אוהב" ו "הורג".
הנה אפוא, לשיטת עדי התובע עצמו, הנתבעת לא הגישה תלונתה מתוך ידיעה כי תלונתה שקרית, אלא סברה באמת ובתמים כי אכן שמעה כי התובע מאיים להרוג אותה.
אוסיף כי האפשרות שסובייקטיבית אכן הנתבעת שמעה כי התובע איים להרוג אותה, סבירה יותר מהאפשרות כי שמעה שהתובע אמר לה כי הוא אוהב אותה, וזאת נוכח עוצמת הסכסוך בין הצדדים והקללות שקילל אותה התובע באותה סיטואציה".
השופט הוסיף כי עיון בהודעה שמסרה הנתבעת למשטרה בגין אותו אירוע מלמד כי כאשר הנתבעת נשאלה האם התובע פגע בה, השיבה על כך בשלילה.
בפסק הדין מתואר כי ככל שטענת התובע הייתה נכונה, דהיינו שהנתבעת הגישה תלונתה במשטרה מתוך ידיעה כי מדובר בתלונת שקר, כי אז תמוה מדוע לא יחסה לו גם אלימות פיסית. יתרה מכך, באותה תלונה סיפרה הנתבעת לחוקר המשטרה על קללותיו של התובע, אותם אישר התובע בחקירתו בתיק זה. עובדה זו מלמדת על אותנטיות דבריה, ורצונה להתלונן בגין אשר האמינה כי אכן שמעה, ולא מעבר לכך.
אכן צודקת ב"כ הנתבעת כי אין בזיכויו של התובע בהליך הפלילי כדי לשלול את הגנתה של הנתבעת מכוח חוק לשון הרע. אין בעצם זיכויו של התובע בהליך הפלילי כדי לסתור את טענתה לתום לב עת האמינה כי הגישה תלונת אמת.
בהליך הפלילי שהתנהל נגד התובע, וממנו כאמור זוכה, בחן ביהמ"ש האם התובע אמר לנתבעת באותו אירוע כי יהרוג אותה, בעוד שבהליך שבפני לצורך בחינת הגנת תום הלב, עלי לבחון האם הנתבעת הגישה תלונה תוך שהאמינה באמיתות תלונה זו, אם לאו. מדובר בשני מבחנים שונים, הראשונה של התובע, והשנייה של הנתבעת, ובנטלי הוכחה שונים.
כאמור לעיל, שוכנתי כי הנתבעת הגישה תלונתה במשטרה בתום לב ומתוך אמונתה הסובייקטיבית כי אכן התובע אמר לה כי יהרוג אותה".
עוד נאמר בפסק הדין כי במהלך דיון ההוכחות התברר כי התובע עצמו הגיש תלונות רבות במשטרה נגד הנתבעת וכי תלונות אלו נסגרו על ידי המשטרה. התובע טען כי תלונותיו נסגרו מאחר ומדובר ב"שוטרים מושחתים" וכי אין מדובר בתלונות שקר: "כפי שהתובע סבור שייתכן ותלונותיו שלו יסגרו במשטרה מבלי שייחשב כאילו הגיש תלונות שקר, כך גם הדבר יכול ויחול על תלונותיה של הנתבעת. ומבלי קשר להליך שבפני, יש לראות בחומרה את השתלחותו של התובע במהלך הדיון בשוטרי משטרת ישראל, תוך שהתובע אינם מזמנם למתן עדות ובאופן שבו נמנע מהם להגן על שמם".
השופט שדחה את התביעה חייב את הבעל לשלם לאשתו את הוצאות ההליך ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 10,000 שקלים.