עם ישראל במשך שנים היה עם עראי, מיציאתו את מצריים ועד גלות בבל, מחורבן הבית וגירוש ספרד היינו ארעיים כחיים בסוכה. מאז בניית ביתנו קבע ב- 48 מנסים אחרים להחזירנו לחיי הנדודים ולטעון בעלות על ביתנו. חיינו בשנים האחרונות הם בטפטוף מטחי טילים, למרות הבטחות של בכירי המדינה וראש העיר מזה שנים, מחצית העיר חיה בסוכות עם גג פריך, מתי יבנו גג קבוע ומוגן? כנראה לא בשנים הקרובות.
חג הסוכות הנו זמן טוב להתעורר ולקיים את הפרשנות לחג הסוכות, את השמירה על הסוכה, על הבית ממבקשי רעה, על אחדות בעם כאיחוד ארבעת המינים, ועל פתיחת הלב לאחר כמצוות האושפיזין, אם נדע לנהוג על פי רוח חג הסוכות, לא יוותר לישמעאלים ולשאר מבקשי הזדון אלא לתור להם ארץ אחרת.
מיום הקמת המדינה מבקשים הערבים לחסל את המדינה היהודית, הרצון הזה לא פסח עד כיום. לפעמים אני נפעם מהקדושה שיש לערבים לאדמה, הרצון הזה שלא לוותר גם לאחר שנים, את שיעור האדמה למדנו בהסכם השלום עם מצריים שלא הייתה מוכנה לוותר על גרגר חול, והכפר של רפי נלסון הפך לזיכרון בן לילה.
במשך שנים הורגלו לוותר, הורגלו לקבל את הסיכונים כחלק מחיינו. הורגלנו לחטוף גשמי ברזל במשך שנים עד שמשהו למעלה מחליט כי יוצאים למבצע אחד תמורת אחד, וגם זה רק לפרוטוקול. הורגלנו לאחר מכן בכל קיץ במקום לצאת ולנפוש, להעביר אנו וילדינו את יומנו במקלט או במילואים בעוד מבצע לפרוטוקול. הורגלנו לוותר על סלע קיומנו כעם יהודי, הר הבית הפך ביתם של מאמיני נביא השקר שרואים בנו בני חזירים וקופים. הר הבית הפך להיות מקום תפילה ותיור לכל אדם על הגלובוס, רק לא לנו. לנו, הריבון ובעלי הדת שלה זיקה על ההר אסורים בעליה. הורגלנו לפקוד בחירות כמעט כל שנה ואת פתרון מצוקותינו לדחות מבחירות לבחירות. הורגלנו לגשם של אבנים במרכז בירתנו על זקנים ותינוקות. ולאחר צקצוק לשון לעבור בזריזות לתוכנית ריאליטי אחרת, זה קורה כאילו במדינה אחרת.
חזרנו להיות עם סיר הבשר, זה שמבקש לחזור לעבדותו רק בכדי שיוכל לשבת ולמלא כרסו. את תושבי הדרום אף אחד בממשלת ישראל לא מעניין, כאילו מבקשים אנו להביא על עצמנו מסע נדודים נוסף, שוב מגורים בסוכות ותנועה עם פקלאות.
חג הסוכות לרובינו הוא עוד שבוע חופש וזמן טוב לנפנף מעל המנגל, אך חג הסוכות מסמל יותר מזאת. חג הסוכות באופיו בא לאחד אותנו כעם, כחברה. בחג נוהגים אנו את ארבעת המינים, אלא מסמנים את כלל חלקי החברה, את השוני ביניהם כשוני בין המינים, ואת הצורך לאגד אותם לחבורה אחת, ביחד הם שלם או עם שלם.
האתרוג, אינו רק לשימוש מי המבקש בן זכר, האתרוג שהנו פרי בעל טעם וריח, בא לסמל את חלקנו בעם, אלא הקרויים מלח הארץ, אלא אשר חכמה ועשייה ומעשים טובים למען הכלל להם דרך חיים. הלולב, שהנו בעל טעם אך אינו נושא ריח, מסמל את אלא אשר עושים לביתם, לכלל פחות חשוב. ההדס אשר אינו בעל טעם אך נושא ריח מסמל את אלא אשר בחייהם לא זכו לחכמה רבה, חייהם לא שזורים בסיפורי הצלחה, אך יומם כל כולו לטובת הקהילה ולטובת קיום מעשים טובים. הערבה, מסמלת את אלא בתוכנו אשר יש שיראו בהם כמיותרים בחברה מתוקנת, אלא שאין בהם לא טעם ולא ריח, לא עושים טוב, ואפילו עושים רע עד אשר מונח מטען מתחת למכוניתם ונפקדים מן העולם. למרות הקבוצות המגוונות בחברה, בא החג ובמהותו מבקש אותנו כולנו להיות יחד, אגודה אחת. הרע עם הטוב המזיק עם המיותר.
חג סוכות במהותו אינו רק הזדמנות טובה לחופשה, אינו רק מועד לצאת את הארץ, חג סוכות זה הזמן להתאחד, כולנו יכולים לראות באחר את האושפזין, להזמין, להתקרב להיות ביחד, להיות עם מלוכד.
הגיע המועד שאת בחינת הליכוד בעם לא נראה רק בעיתות מצוקה, בעיתות לחימה, כאשר לרגע כולם מגויסים, ודקה לאחר מכן, מזניחים את אלא שעשו את כל יומם לטובת החיילים. כולנו צריכים לחבר ולא קשר קטן בין האחד לשני. עלינו להפסיק לשאת ענינו את השלטון, הארצי או המקומי כמי שיחבר אותנו, זה יקרה רק אם נתלכד כולנו ונדרוש למען עצמנו והאחר בדבקות ולא נרוץ לסיר הבשר.
מאז הקמת מדינתו נבנתה לנו מדינה לתפארת. נווה מדבר עם מים חיים שמסביב אש ועריפת ראשים. מדינתו נבנתה על עירבון הדדי כאשר המשפט שהנחה את מקימיה היה כמשפטו של קנדי, אל תשאל מה המדינה יכולה לעשות בשבילך, אלא מה אתה יכול לעשות למען המדינה, בשנים האחרונות נראה לי שהתבלבלנו בסדר המילים. אז בטרם נשכח לגמרי, חג שמח, עלייה לרגל ללא שכפ"ץ ושמחה לרוב בכל נפנוף.