אין כמעט דברים כאלו – שלושה אחים שקועים עמוק בתוך ענף ספורט, אמנם חדש יחסית, אבל עבורם דרך האימון הפכה כבר לדרך חיים, והם מקווים להוביל דרכו קהילה שלמה לרמת חיים אחרת. בקיבוץ כרמיה צומחת קהילה מסוג אחר
אֶסֶקיאֶל (אֶסי), יואב ואביטל בילדוסולה הם הייצוג המושלם לקהילת הקרוספיט (CrossFit) בישראל. שלושת הילדים (כבר מזמן לא ילדים) של דני ו-ויוי– שהגיעו ארצה מארגנטינה בשנת 1985 והשתקעו בקיבוץ כרמיה – עסקו בספורט כל חייהם. אסי, הבכור, בן ה-37, והיחיד בין האחים שנולד בארגנטינה, התחיל בכדורסל ושיחק עד כיתה ח' בקדטים, והיה קרוב להגיע לנבחרת הלאומית. דווקא בכיתה ט' הוא הפנה עורף לכדורסל והתחיל לשחק את הספורט שהוא אהב יותר – כדורגל. מהר מאוד הוא שיחק בהפועל אשקלון, ובגיל צעיר כבר עלה לבוגרים ושיחק אפילו בליגת העל, בעונת 2000-1. אלא שכעבור שנה הוא התגייס לצבא ושירת ביחידה קרבית. לאחר השחרור הכדורגל עדיין בער בו, והוא חזר לשחק, אבל לתקופה קצרה בלבד, עד שטס לארצות הברית ועבד שם מספר שנים, לא בתחום הספורט, אם כי הוא הקפיד להתאמן כל הזמן. עם שובו ארצה, בשנת 2010, הוא החל לימודים לתואר ראשון בחינוך גופני בוינגייט, ובשנה השלישית ללימודיו הוא נחשף לספורט הקרוספיט שהיה חדש לגמרי בישראל.
יואב, האח סנדוויץ', נולד ב-1988 בקיבוץ כרמיה. הוא למד, כמו אחיו ואחותו, בבית הספר בקיבוץ יד מרדכי, ושיחק גם הוא כדורגל במחלקת הנוער של הפועל אשקלון. בדומה לאחיו הגדול, הספורט לא מנע בעדו להתגייס ליחידה קרבית, וכשהשתחרר, אחרי שנת קבע, ב-2011, הוא טס לאפריקה למספר שנים. כבר בשהותו בחו"ל, אחיו הבכור סיפר לו על הספורט החדש בו הוא החל לעסוק, ויואב "נדלק"! כששב ארצה, בשנת 2015, הוא החל לעשות קרוספיט בעצמו.
אביטל, האחות הצעירה לבית משפחת בילדוסולה, היא כבר בת 29, וגם היא נולדה וגדלה בכרמיה. לעומת האחים שלה, הגנטיקה שלה פחות הסתדרה לה, והיא מתארת את עצמה: "בתור ילדה הייתי תמיד שמנמנה. פעילה ספורטיבית, אבל עם עודף משקל". בניגוד לאחיה הכדורגלנים, אביטל שיחקה טניס, כמו אביה. אחרי שהתגייסה היא תפסה את עצמה בידיים, השילה מעל עצמה קילוגרמים רבים ונחשפה לעולם הכושר. אל הקרוספיט היא נכנסה בשנת 2016, וכעבור שנה היא כבר השתתפה בתחרות הארצית לכושר גופני, ונכנסה עמוק עמוק לעיסוק בקרוספיט.
מפתיע עד כמה שישמע הדבר, השלושה מעידים כי בבית לא הייתה דחיפה לספורט. "ההורים חשפו אותנו לספורט, אבל אף פעם לא דחפו".
ענף ספורט מתפתח
אם לפני שנים בודדות מרבית הישראלים היו מעקמים גבה למשמע המילה קרוספיט, הרי שהיום כמות האנשים הפעילים בקרוספיט גדלה באופן משמעותי מאוד, והקהילה הולכת וגדלה מיום ליום. אמנם במרכז, העניינים קצת יותר לוהטים וכמות המועדונים גדולה, אבל גם בפריפרייה, כמו שהם מכנים זאת, השמועה תופסת תאוצה, מועדונים חדשים נפתחים והקהילה גדלה באופן משמעותי. כיום יש בארץ כ-80 מועדוני קרוספיט רשמיים (מועדון רשאי להתהדר בשם קרוספיט כחלק משמו, רק אם שילם אגרה שנתית לארגון הקרוספיט העולמי), ועוד כ-40 מועדונים לא רשמיים (שלא מוכנים לשלם לארגון הקרוספיט העולמי, ולכן המילה קרוספיט אסורה להיכלל בתוך השם הרשמי של המועדון), ביניהם גם המועדון בכרמיה שנושא בגאווה את השם ג'אסטפיט (JustFit) כרמיה.
להבדיל ממכוני כושר, בהם כל מתאמן לעצמו ובכל אימון עובדים על קבוצת שרירים מסוימת, ולהבדיל מאימוני סטודיו המוניים, בהם אין למדריך יכולת מעקב אחרי כל מתאמן בנפרד בגלל כמות המתאמנים, בקרוספיט האימונים הם בני שעה, ובכל אימון יש כמות מתאמנים מוגבלת, בהתאם לגודל המועדון (נע בין 12 ל-16 משתתפים), כך שלמאמן יש אפשרות לעקוב אחרי כל אחד מהמתאמנים, ולוודא שכולם מבצעים את התרגילים כהלכה. כמנהל מקצועי, אסי רואה יתרונות נוספים: "בקרוספיט כל אימון שונה מקודמו וזה הופך את הספורט הזה לכל כך מעניין. מעבר לזה, יש בכל אימון משפחתיות מצד אחד ותחרותיות מצד שני, וזה סוגר להרבה אנשים פינות שהם חיפשו בחיים". יואב מדגיש הבדלים נוספים: "בקרוספיט כמעט כל האימון הוא בדופק גבוה, לעומת חדר כושר בו אתה עובד רגוע ולפי סטים. זהו אימון שנעשה בקבוצות, וזה נותן לכל מתאמן הרבה יותר מוטיבציה. באימון אחד לומדים הרבה יותר ממה שניתן ללמוד באימון בחדר כושר, הן מבחינת היכולות הגופניות והן ברכישת ארגז כלים לביצוע אימונים אישיים ברמה גבוהה".
מנגד, אחד החסרונות הבולטים בתחום הוא הדרישה לפיתוח מיומנויות קשות, בטח עבור המתאמנים הוותיקים יותר. הנתונים מלמדים שהצעירים מצליחים לסגל מיומנויות חדשות בצורה טובה בהרבה מהמתאמנים שנכנסים לעניין בגיל מבוגר יותר. "אי אפשר שלמשהו בעולם הזה יהיו רק יתרונות. נכון, לקח לי כמה שנים עד שהגעתי למצב שאני יודע לבצע כל תנועה ברמה גבוהה מאוד. זה דורש התמדה", מסביר יואב.
אסי נכנס וגרר אחריו
כיאה לאח הבכור, אסי היה הראשון שהביא הביתה את ענף הספורט שנראה תחילה מוזר משהו. הוא דורש מיומנויות שאין לספורטאי הממוצע. מלבד תרגילים שמתבססים על משקל גוף (עליות מתח, שכיבות שמיכה, כפיפות בטן, נפילות ועליות סמוך-קום), משולבת באימונים עבודה עם טבעות, מתח והליכה על הידיים מעולם ההתעמלות, הרמת משקולות, קפיצות כפולות עם חבל קפיצה (החבל נוגע פעמיים ברצפה בכל קפיצה) ועוד תרגילים רבים שהמיומנות לביצועם נרכשת אחרי זמן מה.
העובדה שאסי היה הראשון מבין האחים שהחל להתאמן בשיטה הזו, והיה אפילו בין הראשונים בארץ, הביאה אותו, אחרי שנה אחת של אימונים, לזכייה באליפות ישראל בכושר גופני (RFA) 2014. התחרות הזו היא המקבילה הישראלית למשחקי הקרוספיט העולמיים, אם כי גם בה המילה קרוספיט לא משולבת על מנת לחסוך בהוצאה כספית לארגון העולמי. בפועל, כשצופים בתחרות העולמית ובתחרות הקרויה "אליפות ישראל בכושר גופני", מבינים שמדובר באותו סוג של תחרות. למעשה, הגבר והאשה שזוכים במקומות הראשונים בתחרות הזו, רשאים לייצג את ישראל בתחרות היבשתית האזורית, ממנה ניתן להעפיל למשחקים העולמיים.
הזכייה הכניסה את אסי להתלהבות גדולה והמוטיבציה הרקיעה. אלא שההתלהבות הזו עלתה לו, כנראה, בפציעה ממנה סבל בשנת 2015, ובגללה לא השתתף באליפות של אותה שנה. הוא ניסה לחזור לכושר בו היה קודם על מנת לשחזר את התואר בשנת 2016, אולם העבודה והולדת בנו הבכור, מנעו ממנו את השחזור והוא הסתפק במקום הרביעי. בשנת 2018, כשמלאו לו 35 שנים, הוא עבר לקטגוריית המאסטרס (גילאי 35+), ומאז הוא זכה באליפות פעמיים ברציפות.אואז, הוא החליט גם לצאת ולהתנסות בתחרויות בחו"ל. תחילה הוא יצא עם אביטל (שנכנסה לקטע התחרותי ב-2017) לאליפות האזורית האירופית בספרד, ולאחר מכן הוא השתתף במשחקי אפרודיטה בקפריסין – תחרות בת 3 ימים, בסיומה הוא סיים במקום הראשון. כעבור שנה, השתתפו 3 האחים בתחרות הזו, בקטגוריה הקבוצתית (בצירוף אשה נוספת ששימשה כזוגתה של אביטל בתחרות).
איך אתם (יואב ואביטל) נסחפתם לעסק?
"בתקופה שאסי התחיל עם הקרוספיט שהיתי בחו"ל", מספר יואב. "בכל ביקור בארץ הייתי משתקע אצל אסי, ומכיוון שאני אוהב ספורט ואוהב להתאמן, הייתי הולך אחריו לאן שהוא היה לוקח אותי ומהר מאוד התחברתי לקרוספיט". עבור אביטל הדברים נראים טבעיים יותר. "כל הילדות שלי הלכתי אחרי האחים שלי, אז כנראה שלא הייתה דרך אחרת. לגדול עם שני אחים, בנים, זה כמו להיות עוד בן במשפחה. כמובן שהאימונים והפעילות שלהם סקרנה אותי ורציתי לגלות מה יש שם, מה יש בספורט הזה? זה סחף אותי".
תחרות פנימית וחוסן חיצוני
הבילדוסולות נמצאים ללא ספק בקבוצת העילית של הענף. נדיר למצוא שלושה אחים שמגיעים לפסגה באותו ענף ספורט. בעולם ניתן למצוא דוגמאות של שלושה אחים במספר בודד של מקרים: האחים בורלי, רצי ה-400 מ' מבלגיה שהביאו מדליות רבות עבור ארצם מאליפויות אירופה ואליפויות עולם. בארץ האחים לבית משפחת בוזגלו (אסי, מאור ואלמוג בכדורגל). תחום העיסוק הספורטיבי שלהם עשה אותם תחרותיים מאוד.
אסי מספר: "בספורט יש לנו את התחרותיות בדם. אנחנו מאוד תחרותיים, ורוצים לנצח בכל תחרות. יש לנו כל הזמן דיבורים כמו, אני הולך להניף יותר ממך… אני הולך לקרוע אותך וכאלו… אנחנו מכניסים את הטיזינג הזה כי זה גם מכניס בנו מוטיבציה גבוהה יותר. זו תחרות בריאה". אביטל מוסיפה מהצד: "מצד שני יש פרגון אדיר".
אם אסי הגיע בארץ הכי גבוה שאפשר, אביטל דולקת בעקבותיו, והיא בצמרת הארצית לנשים, אם כי היא עדיין חולמת על מקום על דוכן המדליות באליפות ישראל בכושר גופני. יואב, בעניין המקצועי הצליח קצת פחות. "הצלחתי להגיע למקום 16 בארץ", מסביר יואב, אבל מסייג, "החלפתי עבודות לעבודה שלא קשורה בספורט ולא אפשרה לי להתאמן במסגרת רצינית כמו שאסי היה מתאמן, ולכן לא יכולתי להגיע לתוצאות כאלו". האח הבכור חש להגנתו של הצעיר יותר ומסביר: "מכיוון שאני מאמן אישי שעוסק כל היום בספורט, ורק בספורט, ולא בשום דבר אחר, כמובן שהתוצאות נראות אחרת ממישהו שמקדיש לספורט רק חלק קטן ביום". אבל אז יואב מוצא אולי את הסיבה האמתית: "אין ספק שאם היה לי את הזמן שהיה לאסי, הייתי מגיע לתוצאות טובות יותר. בשורה התחתונה אסי יותר מוכשר ממני".
אסי מפרגן בגדול לאחותו: "בשנה האחרונה אביטל השתפרה מאוד. היא מתאמנת המון, הרבה יותר ממני ומיואב, ורואים את ההבדל – היא משאירה לי אבק". ויואב מסכם בעניין זה: "אני עוד זוחל אחריהם, אבל אני מאמין שלאט לאט אדביק את הפער".
השלושה הצליחו לעשות מה שרבים חולמים עליו כל חייהם – להפוך את התחביב למקצוע. כשהם מסבירים את זה, קשה שלא לראות את החיוך הכמעט מובך שלהם מבעד לשפה העליונה. הם קמים בבוקר, לובשים בגדי ספורט קלילים ויוצאים לעבודה. הכח קליל, הכי חופשי. יואב מציין: "לא משנה מה אנחנו עושים, המחשבה שלנו בסוף היא תמיד: 'מתי נתאמן? איפה נתאמן? כמה זמן נתאמן? איפה האימון? מה נאכל?…', הכל סובב סביב האימון". "אלו גם השיחות שלנו", מדגישה אביטל שמוסיפה, "80% מהשיחות שלנו סובבות את הקרוספיט, גם בארוחות משפחתיות".
יחד עם זאת, ראוי לציין שתחום האימון הוא אינו מהמתגמלים ביותר, בטח לא בארץ הקודש ואצל עם הספר. מעמד המאמן בארץ הוא מהנמוכים במעמדות העבודה והמקצועות האישיים. מלבד מאמני כדורגל וכדורסל מהליגה הבכירה, רוב המאמנים מצליחים לשרוד ותו לא. אסי מסביר ש"במיוחד עכשיו, עם כל עניין הקורונה, כולם נמצאים בסוג של אי בהירות ואי ודאות. האושר והסיפוק הפנימי חשובים לי הרבה יותר מהכסף. כל עוד יש לי מה לאכול ואיפה לישון, פחות חשוב לי שקל יותר או פחות. האושר הפנימי שלי נותן לי סיפוק הרבה יותר גבוה מאנשים שיש להם רכוש, אבל בפנים הם בסוג של דיכאון".
שבירת תדמיות
אסי ויואב בנויים לתלפיות. מבנה גופם מסותת להפליא, כיאה לשניים שעוסקים בספורט מרבית חייהם. הנתונים הללו לא נעלמו מעיניהם של סוכנים, ואסי סוחב אחריו עבודה או שניים בעולם הדוגמנות.
במקרה של אביטל, נשאלת השאלה כיצד מתקבלות נשים כמוה אצל בני שני המינים. היא אמנם רחוקה מלהיראות שרירית כמו נשים מתחום פיתוח הגוף, אבל אין ספק שמבנה גופה ספורטיבי לחלוטין. אם תשאלו את עומרי, בן זוגה של אביטל, הוא יגיד שזה בדבר הכי יפה שהוא ראה מימיו, אבל לעומתו, נשים מסתובבות עם סטיגמות רבות שנים בעניין. אביטל מספרת ששמעה לא פעם, ולא מאחורי גבה שאמרו לה שהיא שרירית מדי. "נשים שבאות לאימונים בפעמים הראשונות אומרות לי: 'אני לא רוצה להתנפח'". יואב מחזק אותה: "זה החשש הגדול של רוב הבנות שמגיעות בהתחלה". אביטל מדגישה: "אם פעם הרזון היה המודל האידיאלי, זה השתנה היום. באזור המרכז, גוף של אשה ספורטיבית מחוטבת נחשב כיום לגוף יפה. ככל שמרחיקים לפריפריות, התפיסה הזו עדיין לא רווחת כל כך".
כאן המקום לציין שפיתוח שרירים ברמות מודגשות הוא עניין של שנים רבות, של עקביות, של התמדה, של כמות אימונים רבה מאוד, של תזונה מכוונת ושל התערבות תוספים למיניהם.
מבחינת תזונה כל אחד מהשלושה מתנהל עם תכנית תזונה אחרת. אסי טוען שאינו מקפיד במיוחד. "אני אוכל הכל, חוץ ממתוק. אני לא אוהב מתוק. רוב התזונה שלי מתבססת על דברים טבעיים ולא ג'אנק". יואב פחות עקבי. "בחצי שנה האחרונה אני מאוד מקפיד ומשתדל לאכול רק בריא. לפני כן מאוד התפזרתי". אצל אביטל הסיפור הוא מעט שונה, בעיקר בגלל תפיסתה את הגוף שלה עוד מילדותה. "כל החיים שלי היו סביב האוכל, גם לפני הקרוספיט. כל הזמן אני מנסה לשמור ולתת לגוף שלי דברים בריאים". לאחרונה אביטל נוטה לכיוון הצמחוניות. היא מודה: "לא אכלתי בשר אדום כבר שנה וחצי".
הגשמת החלום
בשנת 2016, אחרי מספר שנות אימון ותחרויות, צבירת ניסיון ופיתוח תכניות, קרמה עור וגידים התכנית להקמת מועדון לאימונים פונקציונליים (שיטת האימונים הנהוגה במועדוני הקרוספיט) במקום בו הם גדלו – קיבוץ כרמיה. אסי כמנהל מקצועי ושגיא כתב (חבר של המשפחה שגדל בקיבוץ ועוסק בתחום האימון הגופני, בעיקר בקרב קבוצות ילדים בכדורסל) כמנהל אדמיניסטרטיבי הקימו מערכת מתקני עמודים (ריג בשפה המקצועית) צמוד לאולם הכדורסל של הקיבוץ, ופתחו למעשה את מועדון הקרוספיט הראשון בארץ מתחת לכיפת השמיים. אלא שדווקא יואב היה זה שחשב לפתוח מועדון בקיבוץ ב-2014. "רצינו לעשות משהו בתוך האולם, לא משהו חיצוני. עשינו כבר תכנית בנייה, רשימת ציוד, הבאנו מתכנן, הכל נראה טוב, אלא שבאותה תקופה עבדתי עדיין בחו"ל, וזה לא היה לעניין לפתוח מקום שלא אוכל להיות בו כמעט".
כיום, אחרי 4 שנות פעילות, ברור שיש למקום פוטנציאל להתפתח. נדרש זמן כדי שהשמועה תעבור. זה לא קורה כמו אש בשדה קוצים, כפי שרבים חולמים ומאמינים, אלא בעבודה קשה ובלקוחות מרוצים שמספרים לחברים. "הגרף עולה לאט אמנם, ולפעמים יש עדיין ירידות, אבל אני חושב שיש יותר מודעות לספורט ולבריאות, וכמובן שהקרוספיט וכל עניין האימון הפונצקיציונלי נכנס חזק יותר, ורואים את ההבדל היום משנים עברו", מסביר אסי. במועדון מתאמנים כיום כ-150 חברים/מתאמנים שרואים עצמם כסוג של משפחה. אחד הנתונים שהפתיע אחדים היה שאחרי הקורונה נרשמה הצטרפות מרשימה למועדון. אביטל הייתה בין המופתעות: "חשבתי שבתקופה הזו אין לאנשים כסף והם יוותרו על זה, אבל מסתבר שהבריאות והנראות חשובים להם לא פחות מהכסף". אסי מסביר את התופעה הזו בזה ש"אנשים צמאים לכושר, ולכן אחרי שהחלו ההקלות, ואחרי תקופה שנכפה על אנשים להישאר בבית, הם היו 'רעבים' ונרשמו לא מעטים למועדון כחברים חדשים".
ועדיין נותר מקום לחלומות נוספים
מי שמכיר את האחים לבית בילדוסולה יודע שהגשמת חלום אחד היא פתח בלבד לחלומות נוספים. אחרי שהצליחו להביא הביתה את הספורט אותו הם כל כך אוהבים, נשאלת השאלה מה הלאה?
מה החלומות שלכם לגבי עצמכם ולגבי הקרוספיט בארץ?
אסי: "הבוקסים (כינוי מועדון קרוספיט) צריכים להיות מאובזרים ומקצועיים ברמה גבוהה יותר. בתחום הזה אנחנו עדיין לוקים בגדול. צריך להקים איגוד שיהיה חזק, יניע דברים, יפיק אירועים… הבעיה בארץ היא שיש המון אגו בתחום, ריבים פנימיים… כל אחד מנסה למשוך את החוטים לצד שלו, ואם נודה על האמת, זה כרוך בהמון המון עבודה. צריך מישהו שיש לו זמן לזה, אבל החיים בארץ קשים".
יואב: "משנה לשנה הקרוספיט בארץ בעלייה. מה שעוצר את זה מלהיות מקצועי יותר זה העובדה שהספורט הזה לא שייך לאיזה ארגון על עולמי".
אביטל: "זה ספורט חדש יחסית בארץ. כיום הקהילה גדלה והתחזקה, ורבים מאוד מכירים או שמעו על קרוספיט. בעוד כמה שנים הקהילה הזו יכולה להגיע לממדים עצומים".
איפה אתם רואים את עצמכם בעוד כמה שנים?
אסי: "אני רואה את עצמי משתקע כאן, בכרמיה. כיום אני נודד בין כרמיה למרכז, כי יש לי עדיין לקוחות שם ואני לא יכול לוותר עליהם. השאיפה היא שאנשים יבואו לאימונים במשך כל שעות היום ולא רק בערב. החלום שלי הוא להשתקע כאן, בלי לנדוד, לאמן גם פרטיים, גם קבוצות, לפתח את המועדון, לעשות אותו הרבה יותר מקצועי".
אביטל: "אני רואה עצמי מאמנת ומסייעת בפיתוח המועדון ובצמיחה שלו – אולי אפילו לסניף נוסף. במישור המקצועי אני חולמת על פודיום באליפות ישראל. זה בהחלט אפשרי".
יואב: "במישור התחרותי אני רואה את עצמי ממשיך להתאמן חזק ולנסות להתחרות ברמות הגבוהות. במישור המקצועי אני רוצה להמשיך עם האחים שלי במקום שלנו".
אם מישהו מזדמן לקיבוץ כרמיה, 400 מטר אחרי שעוברים בשער, מצד ימין, ישנו אולם כדורסל. מצדו החיצוני יש מתקן מוזר עבור אלו שלא מכירים. עבור מי שמכיר המתקן הזה הוא הבית השני של חלק מקהילת הקרוספיט בצפון הנגב. יש במועדון מתאמנים מאשקלון, דרך הקיבוצים גברעם, מבקעים, כרמיה, זיקים, יד מרדכי וניר עם, ועד מתאמנים משדרות ומקיבוצי אזור מפלסים ואף קיבולי חבל הבשור. תעצרו, תעיפו מבט באנשים המוזרים שנראים מיוזעים מהרגע הראשון באימון, ותתאהבו!