רקפת הייתה באמצע שנות העשרים לחייה, אישה צעירה ויפה, אביה ימאי ישראלי,
אמה איטלקייה ומכאן יופייה המדהים. גם גופה היה מה שאומרים "חבל על הזמן".
כשהגיעה למשרדי ניסיתי לחשוב מה מניע אישה צעירה ויפה עד מאוד, נשואה שנה
בלבד להגיע למשרדו של חוקר פרטי. בעלה רוני היה התשובה.
רוני היה בעל בית קפה מצליח באזור מגוריהם. לפני שנה נישא לרקפת, מנהלת בית
הקפה. האהבה הייתה עזה, אבל אחרי שנה התחילו הבעיות, רקפת לא כל כך
הצליחה להיכנס להריון כפי שרצה וציפה רוני, ומערכת היחסים ביניהם התדרדרה
עד מאוד. רוני, במקום לתמוך ברקפת ולעודד אותה בטיפולים הכואבים שעברה
במרפאות בתי החולים, בחר ליפול לזרועותיה של דלית, מלצרית חמודה ושובבה
שעבדה בבית הקפה מספר שנים. רקפת קיבלה טלפון אנונימי באחד הלילות, "רוני
מזיין את דלית" אמר הקול הנשי העדין מאחרי האפרכסת וניתק.
תחילה סברה רקפת שמישהו חומד לו לצון, אבל כשהתעוררה בבוקר ונזכרה כי
בימים האחרונים או יותר נכון בלילות האחרונים רוני כמעט ואינו מגיע הביתה,
אלא בבוקר מוקדם, וכשנזכרה כי באחת החולצות שלו ראתה כתם של ליפסטיק
התחיל החשד לקנן. אז התייצבה במשרדי, ללא שיחה מקדימה עם רוני, אם כבר
לתפוס אותו, אז שיהיה מופתע לגמרי, סיפרה לי. שמעתי בקשב רב את הסיפור של
רקפת ורוני, בהתחלה סברתי כי המעקב יהיה קל כי רוני בטח הולך בסיום העבודה
לביתה של המלצרית, אבל מסתבר שזה לא היה קל, כי לרוני יש בבית הקפה חדר
מנוחה שבו מיטה זוגית, טלוויזיה ואפילו מזגן ולפיכך יתכן והוא מבלה עם
המלצרית (אם בכלל) בחדר בבית הקפה.
סיכמנו על מחיר ועל יום מעקב ראשון לבדיקת מעשיו ודרכיו של בעלה.
באותו לילה קצת לפני חצות נכנסנו לפעולה, המתנתי יחד עם עוקביי סמוך לבית
הקפה ובשלוש לפנות בוקר לערך החלטתי להיכנס עם אחד מעוקביי ולהזמינו לכוס
קפה. ישבנו בית הקפה שהיה ללא ספק אחד המצליחים באזור, הבטתי בחטף מדי
פעם ברוני, מבחינתי המעקב התחיל והסתיים באותו רגע כשקלטתי את אחת
הצעירות במקום מעבירה לו ליטוף על מבושיו, כן, כן, על מבושיו. היה זה באמצע
משחק ידיים ביניהם והמבטים הסגירו את הצעירה, היא הייתה חמה עליו וראו
זאת מק"מ.
רבע שעה לפני ארבע הכיסאות הורמו ואני שילמתי חשבון והשארתי טיפ שמן
למלצרית שלי שהייתה לא פחות יפה מהאחרת. התמקמנו בחוץ והמתנו
להתפתחויות, כל המלצריות הלכו, עובדי המטבח הלכו, הברמן גם כן, רק רוני
והמלצרית "ההיא" נשארו בעסק. כשכל האורות כבו והאור בקומה השנייה נדלק,
ידעתי שזה המקום של החדר "ההוא". כעבור 10 דקות גם האור הזה כבה אבל רוני
והמלצרית לא יצאו. יכולתי רק לדמיין מה הולך שם, זהו מנת חלקו של כל חוקר
בעל דמיון מפותח. עברו שעתיים, השחר התחיל להפציע, האור נדלק ורוני ירד עם
המלצרית החתיכה לרכבו הקטן. לאחר נסיעה של 10 דקות זו ירדה סמוך לבית
דירות ישן בפרברי העיר, נשיקה ארוכה והם נפרדו.
עוד באותו הבוקר שוחחתי עם רקפת. רוני ישן והיא הייתה בעבודתה, הדמעות זלגו
מעיניה, שמעתי אותן דרך הטלפון. הצעתי לה לסגור את הסיפור בקלטת זו אבל
היא ביקשה יום נוסף, הסברתי לה כי יתכן תסריט דומה, אבל היא התעקשה על יום
נוסף והבנתי אותה. היא רצתה לדעת עד כמה הקשר בין רוני למלצרית חזק.
סיפרתי לה על התוכנית שלי לגרום למזגן להפסיק לקרר ואולי בכך יפתח חלון
שיחשוף קמעה מהנעשה בחדר. רקפת התלהבה והוסיפה כי רוני לא יכול בלי מזגן
ולכן קרוב לודאי שיפתח חלון, ואז נוכל "אולי" לצלם מה קורה בפנים.
למחרת קרוב לחצות, המתנו שוב בסמוך לבית הקפה. עדי החוקר, נכנס עם רחל
החוקרת וביחד ישבו לשתות מילקשיק. כשיצאו וסיפרו לי כי המלצרית ורוני שוהים
שם נערכנו לעבודת הלילה. כעבור שעה נוספת מצאנו עץ גבוה למול בית הקפה, עדי
טיפס עליו כחתול מיומן וכשירד סיפר לי כי אם יפתח החלון "תצולם המיטה
כולה". אני התפניתי לבדוק את המזגן, עברו 10 דקות נוספות והמזגן כוון לעבוד על
חימום, כמו בחורף. כעבור שעתיים לערך נדם בית הקפה, האורות כבו, והעובדים
התפזרו. להפתעתי יצא לפתע רוני עם המלצרית והברמן ושלושתם נכנסו לרכבו של
רוני. בליבי עדיין חשבתי שזה זמני ורוני יחזור עם המלצרית לבית הקפה ולחדר
המבצעים. אבל טעיתי, רוני הוריד את הברמן ליד בית מפואר והמשיך בנסיעה עם
המלצרית, כעבור 10 דקות עלו על איילון לכיוון צפון ועלו במחלף "רוקח" גני
התערוכה, רוני נכנס לדרייב אין ואנחנו אחריו. עכשיו ידעתי מניסיון קודם כי חייבת
להיות "פעילות" ברכב, הסרט שהוקרן ברקע היה צרפתי זול, "סיפורו של מנקה
הארובות" היה שמו, ואל תשאלו איזה ארובות הוא ניקה… חבל על הזמן, רוני
והמלצרית התחילו להתמזמז ברכב. תוך דקות הצלחנו לקלוט כי רוני התפשט
והמלצרית הבלונדינית התחילה "לנקות את הארובה", המצלמות המיוחדות שלנו
לעבודת לילה צילמו אותו ואת המלצרית ללא בגדים בכלל, החגיגה הייתה
בעיצומה.
למחרת הושבתי את רקפת במשרדי והראיתי לה את נפלאות בעלה והמלצרית, היא
לא חדלה לבכות. "די", אמרתי, "די", אבל היא המשיכה, "אתמול הבדיקה הראתה
שאני בהריון, נקלטתי, מה אעשה?", יבבה, "מה אעשה?". אימצתי אותה אל כתפיי,
לא יכולתי שלא לרחם עליה, איחלתי לה כל טוב ונפרדתי ממנה.
באותו הלילה סיפרתי לאישתי על הלקוחה שלי שקיבלה שתי בשורות ביום אחד,
האחת טובה והאחרת לדעתי טובה יותר.
חפשו אותנו ב- ועשו לנו לייק אם אהבתם את הסיפור.
את ספרו של אייל סברו "זבוב על הקיר", ניתן לרכוש בטלפון 03-9566060.
הכותב הינו חוקר פרטי ובעליו של משרד "רז חקירות" בראשל"צ. הסיפורים מבוססים על מקרים אמיתיים, השמות, הזהויות ופרטים מזהים אחרים שונו ע"מ לא לחשוף את לקוחותיי היקרים.
לתגובות: eyal@raz-pi.co.il