30 שנה אני נשוי, מספר לי עופר. היו עליות ומורדות כמו אצל כולם. היו גם כמה בגידות בדרך. אבל סה"כ חיי משפחה בסדר. אישה טובה, ילדים טובים, כולם כבר נשואים, יש נחת. אני לא רוצה לפגוע בהם ולא רוצה לאבד את המשפחתיות, אבל אני אדם כבוי. מרגיש שהשנים חולפות לי, אני מזדקן, מאבד את הסקס אפיל ועוד לא שבעתי מחוויות. יש בי רעב לחוות עוד. לא באנג'י, לא צניחה חופשית ולא שחייה בנהר שורץ תנינים יספקו לי את מה שאני כל כך חרד מלאבד. נעורים. רק ריגוש עם אישה ימלא לי את התסכול המתמשך שלי ויחזיר לי את הצבע לפנים ואת תחושת הגבר/תרנגול.
אני איש טוב. ערכי, באמת שאני מסור, דואג למשפחה, מצבנו הכלכלי טוב, אישתי היא כבר חלק ממני. צלע, כמו קשר דם. אנחנו כל כך הרבה שנים ביחד. הכל כל כך מובן מאליו. יש ביטחון אבל השעמום אוכל אותי.
רק עכשיו כשחציתי את גיל 60 אני מוצף במחשבות על משמעות החיים האלה. אני מדוכא מהמחשבות על סוף החיים. אני חי בהרגשה שתכף מכבים את האורות והכל ייגמר. אני לא מאושר. רוצה עוד ועוד… אני מחפש עניינים. משהו שיחיה אותי. משהו רומנטי אבל בלי לפגוע באשתי.
אוי עופר, עופר
מה אתה בעצם שואל אותי? מה היית רוצה? שאעצור אותך מלעשות מעשה? עצם הרצון שלך לרומן זה כבר פגיעה באשתך, הביצוע בוודאי יפגע בה אבל התפיסה תרסק אותה.
אך יחד עם זאת – אדם לעצמו ראשון. מה שיבער בך, זה מה שיהיה. אף אדם לא יוותר על הנאה וריגוש רק בגלל שהוא אינו רוצה לפגוע באחר. אם משהו יעצור אותך, זה הפחד לפגוע בעצמך.
כל כך הרבה אנשים יזדהו עם מה שאתה חש. זו דילמה שנמצאת בעיקר בחצי השני של החיים. מצד אחד המשפחה ומנגד ה"אני" עצמי, הרצון שלי להיות חיוני ומיני והגיל שמתקדם ולא מרחם. אצל גברים זה יותר רגיש. כל האזור שמתחת לחגורה, זו המהות של הגבר. בלי זה, אני מסורס, אני לא גבר. וכל הגברים כל כך רוצים לשמר את היכולת להיות מיני, מושך ובעל זקפה לתפארת כמו שהייתי צעיר. לשמר את הנעורים, זה שם המשחק.
בני האדם רוצים ליהנות מהחיים וכשמתבגרים זה הופך לאישיו. תחושת הזמן האוזל, והידיעה שהשנים הבאות יהיו פחות מדהימות מקודמותיהן מפעילות את המחשבות על "מה יהיה?" צבירת חוויות, ורק לא לפספס משהו.
זה כמו פצצה מתקתקת. אתה רוצה רומן רומנטי וכנראה גם זה מה שיהיה. רק עניין של זמן או הזדמנות. שום מטפל לא יוכל לעצור אותך אלא רק לעזור לך לחשב "עלות מול תועלת". כל מי שלא נמצא בתוך נימי נפשך יכול לומר בהיגיון שהעלות במקרה הזה יכולה להיות גבוהה בהרבה מהתועלת, אבל זה בהיגיון והוא לא משתתף במערכת שיקוליו של אדם שצמא לריגוש ועניין בחיים. הרי אם כולם היו חיים לפי ההיגיון – לא היו בגידות כלל. ואולי גם מספר המתגרשים היה יורד פלאים.
מסתבר שזה לא עובד כך. ולא הכל כל כך פשוט. אם היית בן 30 שמחפש ריגושים, אתה מועד לגירושים, אבל אחרי 60, אחוז המתגרשים נמוך יותר. למערכת השיקולים נכנסים עוד נדבכים שאינם בראש של צעירים. משפחה, ילדים, נכדים, הבריאות שמעסיקה, האישה שאיתי כבר עשרות שנים, מי יסעד אותי בזקנתי? מה יהיה אם אחלה? הפחד להישאר לבד- קירח מכאן ומכאן.
אבל…. אצלך הכדור כבר בקנה, מחכה רק להזדמנות להשתחרר….. ועוד לא הכרתי הרבה שיגידו לא להנאות החיים.
זה הכי פוליטיקלי קורקט לומר לך – לסגת ולהישאר נאמן…. אבל זה לא באמת ישים. ברגע האמת – מעטים מסרבים!