יוסף לוי בן ה – 77 מאשקלון הוא דוגמא לאזרח שרואה את עצמו שליח של החברה שפועל רבות למען הזולת. לוי הוא ניצול שואה, פנסיונר שעבד בכור בדימונה קרוב ל – 35 שנה. הוא עבר לאשקלון כי רצה להיות קרוב לים ובהחלט מרגיש כאן בבית. לאחרונה הוא עבר ניתוח בעינו שהצריך אשפוז ותרופות מרשם עליהן נדרש לשלם מחיר מלא מאחר ואינן בסל התרופות הממלכתי. לוי פנה לעיתון "סטאר" על מנת להעלות את המודעות לסוגיה מאחר והוא יכל לעמוד בתשלום עבור התרופות אולם ישנם ניצולי שואה אחרים שייתכן ולא יוכלו לעשות זאת. נראה כי הסיפור האישי של לוי הוא שיקוף הבעיה שיש לניצולי השואה והדור השלישי עם המוסדות רפואיים כמו קופת חולים, בתי מרקחת וההסדרים הרפואיים.
לוי סיפר השבוע ל"סטאר": "עברתי ניתוח בעין שמאל בבית החולים והרופא רשם לי מספר תרופות. לאחר מכן כשהלכתי לקופת החולים שלי כדי לקחת את התרופה אמרו לי כי העלות שלה היא 200 שקל". הוא מוסיף ואומר כי "תרופה אחת אמרו לי שאין אותה, והשנייה שיש אותה רק בסופר-פארם. ובנוסף צריך להוסיף 49 ש"ח.
מאחר ואני ניצול שואה ביקשתי לשלם לפחות חצי מהמחיר המלא אבל נעניתי בשלילה מאחר והתרופות מחוץ לסל. אני רוצה להדגיש שלא רופא משפחה הביא לי את המרשמים, אלא רופא מומחה וכידוע לא משחקים עם העין, אבל בכל זאת לא סבסדו לי את עלות התרופה".
ניסית לפנות להנהלת הקופה?
"בוודאי. פניתי לרופאה מחוזית, למנהלת המרחב, הסברתי להם מה קרה וביקשתי לקבל החזר ושוב אני מדגיש שזה לא על ה – 200 שקלים ששילמתי אלא על זה שלא מביאים לנו ניצולי השואה את מה שמגיע לנו".
אלו תשובות קיבלת?
"התשובות שקיבלתי היו בעיקר 'אנו נברר ונחזור אליך' או משפט כגון: 'אנחנו לא יכולים לעשות כלום'. אני חשבתי לתומי שכניצול שואה אני אקבל פטור מתשלום עבור התרופות האלו אבל נאמר לי שהתרופות לא נמצאות בסל ולכן אני צריך לשלם. חזרתי לרופא המנתח, סיפרתי לו מה קרה והוא בתגובה 'עיקם פרצוף, לא היה לו מה להגיד לי, הוא אמר שהוא לא אשם'. בסוף קניתי את התרופה במאה שקלים והעניין פה הוא לא על המחיר הכספי של התרופה אלא על הטרטורים שנגרמים לאיש זקן שעבר ניתוח. עוגמת נפש שהוא נאלץ לעבור כתוצאה מחוסר תקשורת והכרה בזכויות שמגיעות לו והוא זה שנאלץ לספוק את המחיר".
מה אתה חושב על המדיניות של הממשלה בנושא?
"עצוב מאוד. נראה שלמעשה אומרים לניצולי שואה 'או שתצומו או שתקבצו' נדבות. בושה, מדינה שמקבלת תקציבים מהמדינה ועל תקציבים כאלה לא נותנים לנו. ואם זה קרה לי, אסור שיקרה למעוטי היכולת שבאמת לא יכולים להרשות לעצמם. בשבילם 200 ש"ח זה אוכל לשבוע. בשבילי מאה שקל זה כלום אומנם אבל זה עיצבן אותי בשביל אנשים אחרים, ניצולי שואה שמחפשים בפחי הזבל, או אחרים שהזקנה עשתה אותם פחות כשירים ובסוף מוצאים את עצמם מקבצי נדבות.
פנייה לשגרירות גרמניה
לוי הוא איש שלא נכנע או מוותר בקלות, דוגמא לכך היא סיפור על איש שהיה מעולף לידו וכולם טענו שהוא מת ואין מה לעשות אתו. מנגד, לוי בחר לעשות לו עיסוי לב עד שהכרתו שבה אליו. כלומר המשפט "אין מה לעשות" מבחינתו הוא לעיתים תירוץ שנועד לסתום פיות ואפשר להבין אותו. מצד אחד, המדינה מנציחה באופן שנתי את יום השואה בארץ ובעולם, ומנגד לא עוזרת להם בצרכים הבסיסים ביותר ואפילו מקשה עליהם עם בירוקרטיה של טפסים וקבלות שלא כל אחד יודע לנהל: "מטריף לי את הדעת הטקסים שעושים, תובעים את אלה שמכחשים שואה, כל היפי נפש האלו אבל כשזה מגיע לתרופות – אם אין לו כסף שיתפגר. במקרה בדקתי את התרופה הזו עם אח שלי שחי באמריקה, לה יש שם אחר, והיא עולה חמש דולר בלבד. לעומת כאן שהמחיר שלה מאה שקלים, מחיר מלא אין אפילו הנחה. וכל העסק הזה פשוט הכעיס אותי".
צעד נוסף שעשה לוי הוא פנייה לשגרירות הגרמנית לקבלת עזרה, היא ביקשה קבלות ומידע אודותיו והוא תחילה בחר שלא להעביר לה, אולם בסופו של דבר החליט לעשות זאת, משום שראה את עצמו כמייצג את כל ניצולי השואה שלא מקבלים את הזכויות שלהם: "השאלה המרכזית היא – האם יש פטור מתשלום תרופות לניצולי שואה או אין? ואם אלו סכומים קטנים אז למה צריך לשלם אותם בכלל כשיש ניצולי שואה שאין להם כסף לאכול? זה פשוט 'לשים להם רגל'. כל הטקסים שעושים לכבוד ניצולי שואה והמסעות לפולין ובשורה התחתונה ניצולי השואה נרקבים למרות שלפי מיטב הבנתי גרמניה נותנת תקציב. צריך לעורר את מנכ"ל משרד הבריאות כך שיעשה הכל על מנת שמקרה כזה לא יחזור על עצמו. שלא יהיה לאישה זקנה שסבלה בגטו, שאין לה דרך להתמודד או לדרוש את מה שמגיע לה. הלכתי להרבה מקומות אחרי ניתוח בעיניים, וריבונו של עולם אני ניצול שואה, שצריך להתמודד עם כל הבירוקרטיה הזו. אני משוכנע שיש ניצולים שלא נעים להם לבקש עזרה על תרופות שהם צריכים לקבל ומישהו צריך להרים את הכפפה ולטפל בנושא החשוב הזה".
אור בקצה המנהרה
מי שמשתדלת לסייע לניצולי השואה באשקלון והסביבה היא חוה מונבז ניצולת שואה בעצמה המתנדבת בעמותת אביב לניצולי השואה מזה שנים רבות: "כשאמא שלי הגיע בערך לגיל 84 מצבה התדרדר והיא נזקקה לממן עובדת זרה כדי שתעזור לנו לטפל בה". היא סיפרה ל"סטאר" "בדיוק באותה התקופה, הקיבוץ התחיל בתהליך ההפרטה ולא היה לנו מספיק כסף כדי לממן את הטיפול. מתוך דאגה לאמא שלי התחלתי לחפש גופים שעוסקים בניצולי שואה וכך התחלתי לקבל עבורה כספים שונים שהגיעו לה. בשלב מסוים גיליתי שגם אני משתייכת לקבוצת ניצולי השואה וזה מה שהביא אותי לתובנה שיש הרבה ניצולי שואה שלא מקבלים את מה הזכויות שמגיעות להם. לכן החלטתי להצטרף לקבוצת המתנדבים של "אביב לשואה", עברתי מספר השתלמויות ואני מתנדבת כבר למעלה משבע שנים בעזרה לניצולי שואה. לאחרונה "אביב לשואה" הקימה מספר נקודות זכות שזה ייעוץ לניצולי שואה שאחת מהן נמצאת בסניף "עמך" באשקלון. אני מתעסקת היום יותר עם הפריפריה של אשקלון, אני עושה ביקורי בית ואני מוכרחה לציין שזה נותן לי המון סיפוק שהניצולים יוכלו לחיות בכבוד ושאני יכולה לעזור להם, כי הם בעצמם כמעט ולא יכולים להגיע לזכויותיהם לבד".
מה גרם לך להתמקד באשקלון ולעזור לניצולי שואה מהפריפריה?
"בסביבה הקרובה רוב הניצולים נמצאים באשקלון וגם דרך עמותת "עמך" שעוזרת לניצולי שואה היה ניתן לברר מי עדיין לא מקבל את מה שמגיע לו ולהגיע אליו. עזרתי ליותר מ- 300 ניצולי שואה באשקלון ואני עדיין ממשיכה. זה לא כל כך פשוט להשיג את הכספים, צריך להביא הוכחות מגרמניה ומכל מיני מוסדות ומאוסטריה. אני דוברת גרמנית ואנגלית ואני מתרגמת גם מכתבים שמגיעים לניצולים בגרמנית וכותבת עבורם מכתבים. בנוסך לכך בגלל שאני אחות, אז יש לי הרבה ידע גם בזכויות אחרות של אנשים מבוגרים, אם זה זכויות ביטוח לאומי, נכויות, חוק סיעוד. אז אני עוזרת להם, ומכוונת אותם לאן לפנות ואיך לקבל את הכספים האלו".
מה דעתך על המצב של ניצולי השואה ומה היית מצפה שהם יקבלו?
"אני הייתי רוצה לראות שממשלת ישראל ומשרד הפנים יעזרו בדבר אחד שנראה לי די פשוט – לאתר את כל ניצולי השואה שחיים בארץ ולהעביר את המידע לגופים שעוזרים לניצולי השואה לקבל את הזכויות שלהם. כי יש הרבה כספים ומגיע לניצולים לקבל את הכספים ששייכים להם. אני ראיתי ניצולים שחיים בעוני מחפיר וזה לא בסדר, זה לא מגיע להם. היה צריך להתעורר הרבה קודם ולאתר אותם ולעזור להם. היום בעיקר המתנדבים עוזרים להם ולא הרשויות. כל יום נפטרים עשרות של ניצולי שואה, הזמן אוזל".
דור ניצולי השואה הולך ונעלם, איך זה משפיע על הנצחת הזיכרון?
"זה דור שלם שלא דיבר כי הם לא רצו לספר שום דבר. גם מהוריי היה קשה מאוד להוציא מידע על מה שקרה להם בגרמניה. ורק עכשיו אני רואה ושומעת שאנשים מוציאים ספרים וכותבים חוברות קטנות על מה שקרה להם בשואה ולצערנו הרבה לא סיפרו והפסדנו לשמוע את התיעוד המלא. אני בקשר רציף עם הרבה משפחות ואני שומעת מהילדים שוב ושוב שהם לא יודעים שום דבר על מה שקרה להורים שלהם".
איך את מסבירה את השתיקה?
"ניצולי השואה רצו למחוק לחלוטין את התקופה הקשה שעברה עליהם. התקווה שלהם הייתה לעלות לארץ ולפתוח דף חדש. וכך באמת קרה שרוב רובם הגדול התחתנו, הביאו ילדים וגידלו משפחות. ואילו אנחנו כדור שני הרגשנו בבית את המצוקה שהייתה להורים שלנו, אבל הם לא סיפרו ולא שיתפו. הם לא רצו לדבר על העבר, הזוועות היו כל כך גדולות שהם לא רצו להעלות אותם שוב. הם פשוט מחקו הכל והתחילו דף חדש בארץ ישראל במקום בטוח שבו הם לא צריכים יותר להיות נרדפים".
איך ניצולי שואה יכולים לפנות אלייך לעזרה?
"אני נמצאת לרשות כל ניצול שזקוק לייעוץ בכל סיבה, ניתן ליצור קשר עם עמותת "עמך" ולבקש לדבר איתי. טלפון 08-6847329 בית פרנק, קומה 2 אשקלון. שאנשים לא יישבו בבית ויחזיקו דברים בבטן שיבואו להתייעץ ולשאול, יש המון חוקים חדשים ואפשרויות נוספות לקבל כספים. שיבואו ויתייעצו. גם מבחינה רפואית, מי שהחמיר מצבו או הפך לסיעודי, יכול לקבל מהכספים של ניצולי שואה".
נקודת זכות אשקלון פועלת בימי חמישי בצהריים בסניף עמך אשקלון, ב"בית פרנק", רחוב הרצל 3. טל' לתיאום פגישה: 03-6444851