כל כך הרבה אכזריות בחדר אחד

נערה בת 16 מאשקלון, הגיעה לבילוי נעורים באילת, רגע לפני שהיא שבה לספסל הלימודים, אבל מצאה עצמה קורבן לאונס ברוטאלי ואכזר ע"י מספר לא ברור של נערים ובגירים. המקרה הזה עורר גל מחאות שטרם נראה כמותו בישראל בעבר. חברות מובילות במשק עצרו את פעילותן כהזדהות עם הנערה ובמחאה על התופעה. האם המקרה הזה יסמן שינוי חקיקה נגד אנסים? לא ברור. נסתפק, לשם התחלה לפחות, בתגבור החינוך המיני וההסברה הן בבתי הספר והן להורים

 

 

בסוף השבוע האחרון החדשות כולן הוצפו במקרה המזעזע של אונס נערה קטינה במלון הים האדום באילת. לא ברור כמה קטינים ובגירים היו שותפים למעשה התת אנושי הזה, אבל ברור שאיש מהם לא היה מספיק אמיץ לצאת לרגע מהמציאות בה הוא שהה באותו רגע, ולהגיד שמשהו מהמתרחש באותו חדר ובאותו מסדרון במלון לא בסדר. לא ייתכן שנערה אחת תסכים או תרצה להיות עם כל כך הרבה גברים מרצונה החופשי ובמחשבה צלולה.

 

כאמור, זה הסתיים רע, רע מאוד. ההודעה הראשונית שיצאה לתקשורת הייתה מטעם דוברות משטרת ישראל, על-פיה התלוננה צעירה כי נאנסה בעת ששהתה בחופשה באילת ע"י מספר גברים. המספר ההזוי 30, ששורבב מאוחר יותר באמצעי המדיה החברתית השונים, הנו מוצא פיו של החשוד העיקרי, … מחדרה, שטען מאוחר יותר כי לא ספר בדיוק את כמות הגברים שהיו במקום, אלא העריך את הכמות. זה באמת לא משנה אם היו אלו 30 גברים, או גבר בודד, אלא שהמספר 30 מגדיל משמעותית את עוצמת הזעזוע שנוצרת בראש של כל מי ששומע על כך.

 

גם אם ברור שעבור הקורבן לא משנה כמות התוקפים, עבור הציבור המספר 30 היה מספר שקרוי באנגלית Game changer (הגורם ששינה את המשחק). לראייה, החל מיום חמישי שעבר החלו הפגנות בכל רחבי הארץ. רוב המפגינים פנו בשלטים לקורבן האונס הנוכחי, אבל הדברים הופנו כלפי כל מי שהייתה אי פעם קורבן לאונס או לכל אלימות אחרת. צעד חריג נוסף הגיע מצדם של חברות וארגונים גדולים במשק שעצרו עבודתם במהלך יום ראשון על מנת להביע את מחאתם בכל נושא האלימות בחברה הישראלית. גם עיריית אשקלון הייתה שותפה למחאה זו (ראו ידיעה נפרדת).

 

האשקלוניות הפמיניסטיות

באשקלון החלה קבוצת 'האשקלוניות הפמיניסטיות' בהובלת פעולות תמיכה בנערה וקריאה לשינוי ביחס החברה ומערכת האכיפה והמשפט לאלימות מינית. במקביל להפגנות שהתקיימו ברחבי הארץ, גם באשקלון התקיימו הפגנות תמיכה, חלקן ספונטניות, בכל מיני צמתים בעיר, וחלקן בשיתוף העירייה, בהובלתן של סגנית ראש העיר, מיריי אלטיט, ויועצת ראש העיר לקידום שיוויון מגדרי, עו"ד תמר יוספי. ההפגנה-תהלוכה שאורגנה ע"י 'האשקלוניות הפמיניסטיות', בה לקחו חלק כ-100 מפגינות ומפגינים, יצאה מבניין בית המשפט לצומת היכל התרבות, בהנפת שלטי תמיכה בצבעי אדום-שחור שקראו בקול גדול לתמיכה בנערה: "את לא לבד", "את לא אשמה" וכו'.

 

קבוצת 'האשקלוניות הפמיניסטיות' היא קבוצה של נשים פמיניסטיות, תושבות אשקלון,שמאמינות בשוויון הזדמנויות מלא וחופש בחירה אמיתי לכל אישה וגבר להיות מה שנכון להן/ם. הקבוצה מקדמת תודעה פמיניסטית באשקלון כבר למעלה משנה, במטרה לקדם מודעות לשיח מגדרי, לקדם נשים ולשפר את החוויה היום-יומית שלהן בכל תחומי החיים והגילאים.

 

אור אבו, יזמית, וממובילות הקבוצה: "המאבק הזה הוא לא מאבק של נשים, הוא מאבק של נשים וגברים יחד, לחברה מוסרית יותר. נערה יקרה, את לא לבד! אנחנו כאן לצדך, תומכות ותומכים בך!"

 

בנוסף להפגנה, כתבה הקבוצה מכתב לראש העיר, בו ביקשה שהעירייה תתמוך בנערה באופן פומבי, ותשקיע יותר משאבים בתכניות לחינוך מגדרי במוסדות החינוך בעיר. במהלך השבוע האחרון חברות הקבוצה התייצבו בכל יום ברחבת בית משפט השלום בעיר, בעת הדיונים בפרשה, קראו קריאות תמיכה לנערה והניפו שלטים. כמוכן, חברות הקבוצה הכינו שלט ענק ובו כתבו "החוק היבש יירטב הפעם, אנחנו אתך נערה, 'האשקלוניות הפמיניסטיות'", כפארפרזה לשירו של יהלי סובול – החוק היבש לא נרטב אף פעם, אפילו לא מדמעה של ילדה". בנוסף, הקבוצה הביאה לאשקלון את מיזם 100% אחריות, בניסיון להקנות להורים כלים לחינוך למיניות בריאה.

 

קיצור תולדות חקירת האירוע

בתום שימוע שנערך במשטרת ישראל, בתחילת השבוע, ניתנה אזהרה לבית מלון הים האדום באילת. בנוסף, קיימה משטרת אילת שימוע גם לפריטי רישוי נוספים הפעילים במלון, כגון בריכת השחייה, בית אוכל לרבות אלכוהול לצריכה במקום. האירועים השונים תועדו במצלמות האבטחה במקום ועלו מעדויות של עובדים ולקוחות במקום. ואם לא די בכך, הרי שכל מפעילי העסקים הללו לא דיווחו אודות אף מקרה למשטרת ישראל. בית העסק פועל ברישיון, אך תוך הפרות רישיון, בכך שאינם מדווחים אודות עבירות הנעברות במקום, וזאת לאחר שחומרי ראיות שנאספו משך תקופה לימדו כי בתחומים הציבוריים של בית העסק קטינים שותים לשוכרה אלכוהול, ללא מפריע וללא דיווח כנדרש על פי חוק.

 

החשוד המרכזי בפרשה הוא צעיר בן 27 מחדרה בעקבות התכתבות שלו עם המתלוננת, בה נכתב, בין היתר, כי ברשותו סרטונים מאותו מקרה. החשוד טוען כי מישהו התכתב עם המתלוננת מהמכשיר הנייד שלו. פרקליטתו, עו"ד עופרה סיבוני, טענה בבית המשפט כי מרשה לא שהה בחדר כל הזמן, ולא היה יכול למנוע מכ-30 איש לשכב אתה, בטענה שהוא פחד מהם.

 

ביומיים הבאים נעצרו 11 חשודים נוספים, ביניהם קטינים המתגוררים במושבים בחבל לכיש. ביום שלישי האריך בית המשפט המחוזי בבאר שבע את מעצרם של שלושה מהחשודים (שני נערים וצעיר) במעורבות באונס. החשוד בן ה-19, שמעצרו הוארך בשישה ימים, טען בחקירתו כי ראה את המתרחש בחדר שבו על פי החשד נאנסה הנערה, והוא קרא למנהלת המלון.

 

המשטרה לא מאמינה לגרסתו, אבל הוא מצידו טוען שבקריאתו סייע למתלוננת. "נכנסתי לחדר, לא החדר שלי. ראיתי נערה עירומה וגבר. קראתי למנהלת המלון", כך לטענתו. אחרי שנעצרה, שוחררה פנינה ממן, מנהלת המלון, למעצר בית מלא.

 

ממלא מקום מפכ"ל המשטרה, ניצב מוטי כהן, הגיע השבוע לזירה בה התרחש האונס והתייחס לפרשה שטלטלה את המדינה. "מדובר באירוע עם חשדות חמורים במיוחד. התופעה הפסולה של בני נוער ששותים לשוכרה, מתנהגים באופן אלים ומבצעים עבירות מין הולכת ומתרחבת", אמר ניצב כהן. במהלך הביקור קיבל סקירה ממפקד מחוז דרום, ניצב יורם סופר וממפקד מרחב לכיש במשטרה, נצ"מ רונן אבניאלי, אודות החקירה.

 

ממלא מקום המפכ"ל הוסיף כי "הדבר צריך להדיר שינה מעינינו, הן כאוכפי החוק, הן כחברה ולבטח כהורים. אני אומר כאן בצורה חדה וברורה – לראות עבירה שמתבצעת ולעמוד מנגד זה פשע. קשה לשמוע שיש מי שעד לתקיפה ולא מסייע לאדם במצוקה או לכל הפחות מתריע". ניצב כהן הדגיש: "כל המשאבים והאמצעים הקיימים ברשות המשטרה הוקצו על מנת לבצע את כל פעולות החקירה הנדרשות, ביסודיות וברגישות הנדרשת. משטרת ישראל תמצה את חקירת המקרה החמור עד תום ותפעל להבאת כלל המעורבים לדין".

 

תגובות בולטות של הציבור

תופעה בולטת נוספת שהתעוררה כתוצאה מחשיפת הפרשה, הנה גברים ונשים שחושפים עבר של קורבנות לאלימות מינית ואלימות באופן כללי. כך לדוגמה כתבה נועה כהן ברשת:

"30 גְּבָרִים הָיוּ אֶצְלֵךְ הַלַּיְלָה

וְזֶה לֹא מְשַׁנֶּה אִם צָרַחְתְּ אוֹ קָפָאת

אם בָּכִית, אוֹ דָּחַפְתְּ אוֹ שָׁתַקְתְּ

כִּי אִם 30 גְּבָרִים הָיוּ אֶצְלֵךְ הַלַּיְלָה

כְּנִרְאֶה שֶׁאָתְּ זוֹ שֶׁבִּקַּשְׁתְּ

 

30 גְּבָרִים הָיוּ אֶצְלֵךְ הַלַּיְלָה

הֲרֵי אָתְּ זוֹ שֶׁשָּׁתִית

בָּטַח רָמַזְתְּ, וּפִתִּית

30 גְּבָרִים לֹא הָיוּ בָּאִים אֵלַיִךְ סָתַם, אַתְּ מְבִינָה?

בָּטוּחַ אָתּ זוֹ שֶׁרָצִית

 

30 גְּבָרִים הָיוּ אֶצְלֵךְ הַלַּיְלָה

אָז אָתְּ בְּטַח מִתְבַּלְבֶּלֶת

כַּנִּרְאֶה שָׁכַחְתְּ, אוֹ שֶׁהִמְצֵאת כִּי עַכְשָׁיו אַתְּ מִתְחָרֶטֶת

כִּי הֵם 30 דּוֹבְרֵי אֱמֶת

וְאָתּ אַחַת שֶׁמְּשַׁקֶּרֶת

 

30 גְּבָרִים הָיוּ אֶצְלֵךְ הַלַּיְלָה

כָּל אֶחָד מוֹשֵׁךְ, לוֹחֵץ, מַזִּיז, נוֹגֵעַ

כִּי אַתְּ רַק אַחַת וְהֵם 30

וְהָרֹב תָּמִיד קוֹבֵעַ

 

הֵם בַּחוּרִים מְביָּת טוֹב, יַגִּידוּ בַּמּשְׁפָּט

מַאֲמִינִים בָּאֱלֹהִים, צָמִים, שׁוֹמְרִים שָׁבַת

הֵם 30 בַּחוּרִים מִטּוֹבִי בַּנְנוּ,

וְאָתּ?

סָתַם יָלְדָה אַחַת

 

איתי בלטר הוא מוזיקאי שעבר התעללות מינית בצעירותו. הוא סיפר על פעמים רבות חשב לפרסם את המקרה שלו, אבל אונס הנערה באילת זיעזע אותו. ממש הציף אותו בהמון רגשות, בדומה לאופן שבו הוא הציף רבים אחרים.

 

"באיזה שהוא אופן עמוק, זה מאוד קשור למה שאני עובר בחיים, במסע שלי, שהתחיל בנקודה דומה אי שם בשנות ה-70. כמובן שזה נעלם מתחת לשטיח, כמו מלא דברים באותם השנים. אבל השדים יצאו לרקוד ואני לא זוכר הרבה מהילדות שלי.

נולדתי בפנימייה חקלאית להורים שעבדו שם. מקום יפה, נראה כמו קיבוץ. יש תמונות, לא הרבה. הדבר היחיד שאני רואה זה ילד קטן מחייך, ואז פתאום, בגיל מסוים, כבר אין חיוך! אני זוכר בדיוק את המקום שזה קרה, אני זוכר את התחושה, את המוות. אני זוכר שנעלמתי, זוכר נערים, 3 או 4, אין להם שמות או פנים, כמו רוחות כאלה. אין לי מושג מה קרה אחר כך, לא דיברו איתי, אני לא דיברתי. רציתי לחיות, אז סגרתי את זה במנעולים כאלה שאפילו הודיני לא היה מצליח לפתוח. ככה המשכתי לחיות – ילד פגיע, מנותק, מבועת, שאין לו יכולת לעמוד, להתנגד, להתקדם, ללמוד, לשבת במקום אחד. וזה המשיך, הפצע הזה גדל יחד איתי ואפילו לא ידעתי, לא היו לי מילים לזה, לא מודעות. ילד שהתמלא פחד. לא היה לי מושג מי אני. היה מאוד קל לתמרן אותי, ולגרום לי לעשות דברים. ואכן, דברים קרו. הייתי מלא אשמה ובושה וחסר קול. למזלי הגדול המוזיקה הגיעה אליי ומילים באו והתחלתי לכתוב. תמיד על זה. עד היום, רק במילים אחרות, לא ברורות כמו היום.

 

בשנות הנעורים הייתי ילד יפה תואר עם התסרוקת הכי מגניבה והבגדים הנכונים. מכיר את השירים הכי מגניבים, אבל גם מבוהל, מלא שנאה, ללא אישיות, ללא זהות, מנותק לגמרי רגשית וגופנית מכל דבר. חלמתי אז להיות גבר חזק שלא נפגע, שיכול לעמוד בכל דבר. חשבתי שכולם כאלה. ושוב, ושוב, נתקלתי עם הראש בקיר והמשכתי לפגוע בעצמי ובאחרים, ללא שום יכולת להבין מה קורה איתי בכלל. כמובן שלא יכולתי ליצור שום קשר אנושי או להאמין למישהו.

 

הקשרים שלי עם נשים היו מעוותים לחלוטין, מפוצצים באגו ואלימות ובדידות. הכל הרגיש כמו אונס אחד גדול, וכמובן שכולן היו המראה המדויקת שלי ובאו ממקומות דומים לחלוטין והשתתפו במחול השדים הזה בדיוק כמוני. כולם היו עסוקים בלברוח. הסקס היה מעוות ונעשה כולו מנותק וכואב ומלא פחד, וזה היה נראה נורמלי. אני לא ארחיב כמה דיכאון ואכזריות היו בחיי ומסביבי בשנים האלה, כמה חוויות אונס חוויתי. לקחת אחריות אז אף אחד לא יכל, אבל התחלתי להבין שאני לא היחיד במצב הזה. שכולם, כל מי שאני מכיר כמעט, ככה. למה? כולם ואף אחד לא מדבר.

 

למזלי הגדול, אולי בגלל שהייתי אמיץ, אולי בגלל שתמיד, בכל שלב, רציתי לחיות, תמיד האמנתי באהבה, אפילו שלא היה לי מושג קלוש מה היא בכלל, מצאתי את עצמי עובד כמדריך בהוסטל שמטפל בגברים אלימים – בית נועם בכפר מלל. שמה הכל השתנה. גיליתי שפה חדשה שלא הכרתי, התחלתי לגלות צדדים חדשים בתוכי, אנושיות, רגש, משהו התחיל להשתנות – השפה שדיברו איתי שם חלחלה אליי, התחברתי אליה והתחלתי לדבר בה גם עם עצמי. משם המשכתי לעבוד גם עם נוער, ובכלל, התחלתי לפגוש המון מראות לאני שלי, המון פצעים. התחלתי לעזור לעצמי בכך שעזרתי לאחרים. בלי יומרות, בלי שפיטה, עם הרבה לב, התחלתי לגדול.

 

מערכות היחסים שלי עדיין היו איומות. האגו, שהוא פחד, עדיין המשיך בשלו, אבל כבר הייתה דרך, היו הרבה משברים ודרמות, אבל התחלתי לראות, ממש לראות דברים זזים בתוכי. גם התחתנתי, ונורא האמנתי ורציתי וזכיתי ל-2 ילדים מדהימים, אבל כמובן שגם זה לא החזיק, אבל אז זו הייתה גם הפעם הראשונה שהסתכלתי בפנים וראיתי ילד ויכולתי לחבק אותו ולהגיד לו שאני כאן ואני שומר עליו, ויכולתי לסלוח, פשוט לסלוח לנערים שפגעו בי, להורים שלי, לעצמי, ובכלל, הוצאתי אז את האלבום השני שלי שממש מתאר פוסט טראומה דרך פרידות ואהבות אבודות. קראתי לו רחובות וקסמים, כי כולו ברחוב, והקסמים האלה של הטראומה. אבל עדיין לא מצאתי אהבה ושקט, אבל התחלתי להיות הרבה יותר מחובר לגוף ולנפש שלי ועוד קצת קשרים וניסיונות שהזכירו לי מאיפה באתי, ואהבה, ושוב האונס הזה, והרבה אהבה בתוכי. ואני מרגיש משוחרר, מוכן ובשל, בפעם הראשונה, בגיל 50, לצאת לעולם, על באמת, אין בי גרם של פחד. האגו הפצוע כבר לא שולט בי והצלחתי לקחת אחריות על חיי עם הרבה חמלה ואהבה ואופטימיות. ככה אני ניגש לעבודות שלי בתחום בריאות הנפש ובכלל, הילד שלקחו לו את הילדות, הפך להיות אוהב אדם וזה הניצחון שלי, ואני מאוד מקווה שאמשיך לעזור לאחרים ואחרות.

 

יש לי עוד הרבה מה לספר ולהגיד על זה, אני מכיר את זה מאוד טוב, מאוד עמוק, אבל זה לא לכאן. אני מרגיש שהאונס הזה באילת, וכל הזעזוע שלו, צריך לגרום לכל אחד מאיתנו להסתכל רגע על עצמו, ולא משנה אם הוא גבר או אישה, יש כל כך הרבה כאב ופצעים מסביבנו, כמעט אצל כולם, ואפשר וצריך לדבר על זה. מקווה שהאופטימיות והאהבה שיש בי תעבור הלאה".

 

בהמשך לחקירה שמנהלת המשטרה, מסתמן שעדותה של הנאנסת מהימנה, ואילו בעדויות של החשודים מתגלות פרצות ואי אמיתות. הגיע הזמן לשנות את החקיקה בנושא העונשים שניתנים לאנסים – שיהיו כאלו שכל אחד ואחת יחששו לנקוט באלימות, בין אם היא מינית, מילולית או פיזית. אמן.