לאחר שכמעט ולא למד בשנת הלימודים החולפת בעקבות משברים אישיים, מיכל אמנו, הגישה בקשה להעביר את בנה לתיכון אחר בו ישתלב באופן מוצלח יותר * מהר מאוד היא גילתה כי הדרך למטרה מורכבת במיוחד ומסורבלת לעייפה כאשר גם העובדה שהתלמיד סובל ממחלה כרונית קשה לא ממש הועילה * מסע בלתי אפשרי בנבכי הבירוקרטיה של מינהל החינוך בעיריית אשקלון * העירייה:
כשבני הבכור עלה לחטיבה, התגלו קשיים רבים בתפקודו. הן החברתי והן הלימודי. לאורך שנת כיתה ז', הילד כמעט ולא למד, הוא התמודד עם קשיים רבים, כמו מוות של אדם קרוב, בעיות קשב וריכוז, סביבת לימוד חדשה אותה לא הכיר, ובכלל, יציאה מחממה של בית ספר יסודי. ילד בגיל 12 שלומד עם ילדים בני 18. בעבר כבר כתבתי טור על כל רעיון החטיבה השגוי מיסודו, אך עולם כמנהגו נוהג,
ולמרות ששותפים לדעתי הורים רבים ואף רבים ממערכת החינוך, לא נעשה דבר על מנת לתקן, ובינתיים הילדים סובלים והמערכת מלחיצה ולוחצת, מזה לוחצת? זימונים כל יומיים, טלפונים כל שעתיים, שיחות אין סוף עם המורות, המנהלת, המחנכת, שבועיים לפני סיום הלימודים שמעתי את המושג "קב"סית" (קצינת ביקור סדיר אשר תפקידה לוודא הגעת הילד לבית הספר באופן סדיר ועמידה מול ההורים במקרה הצורך), לא ארחיב על שם בית הספר, רק אומר, שהטיפול בילד והכלתו היו כה לוקים בחסר עד שהיה ברור שאין לו מקום שם. הילד עבר קשיים רבים עד אשר הוחלט (בהצעת המחנכת) לנסות ולהעביר אותו בית ספר, אולי שם, קיווינו והאמנו, תהיה דרך חדשה וטובה יותר. ואז התחלתי בתהליך, ניגשתי למחלקת החינוך בעירייה, ישבתי שלוש שעות לחכות, ופשוט אמרו לי "לא". קצר. ענייני. לא.
בית הספר רחוק מהבית
אני לא אדם שמוותר. "לא", תמיד ישים מאחוריו סימן שאלה. ואז החל משא ומתן מול בית הספר (שלא הסכים לשחרר את הילד) ומול מחלקת החינוך (שלא הסכימה להעביר את הילד). במשך שבועיים החל מ1/9 הלכתי בכל בוקר עם הילד, פספסתי ימי עבודה, רק להצהיר שהילד שלי, לא חוזר לבית הספר הקודם ויהי מה. ידעתי שהוא חייב להיפרד מהסטיגמה, מזה שהוא "סומן" כן, כן, סומן על ידי המנהלת והמורות, והואשם בדברים אשר אפילו לא נכח בהם, והוא חייב התחלה חדשה. ואז ישבתי לכתוב. מכתב בן 7 דפים אשר מתאר את כל הטיפול הקלוקל של המערכת בבני. הכל כולל הכל. ועם זה הלכתי למנהלת ולמחלקת החינוך בעירייה והצהרתי "או שהילד עובר בית ספר, או שהמכתב הולך למשרד החינוך". ואז קיבלתי "כן". אושרה לי העברה לבית ספר אחר. שמחה וטובת לב, שיתפתי את הילד, קנינו ביגוד, וחולצות עליהן הטמענו את שם בית הספר החדש, ובבוקר אחרי התייצבנו שם במזכירות, רק כדי לדעת שלא ניתן לקבל אותו לבית הספר. כי אין מקום. כן. בדיוק ככה. חזרנו למחלקת החינוך. ושם כבר הבינו שלבית הספר הקודם, אין חזרה מבחינתי. ואז נשלחנו לבית ספר אחר. שאומר ולא אבוש, עזר מאוד בהצלת נעוריו של בני. בית ספר תומך, מכיל, ויודע להתמקד בצרכים האמיתיים של הילד ולא רק של בית הספר. האושר היה גדול ועד היום אני מוקירה את הצעדים שעשינו ושלא וויתרנו. זה הוכיח את עצמו בענק.
היום, אני עומדת שוב מול אותה סיטואציה. לא אותן נסיבות, אבל אותה סיטואציה. ושוב, מזדעזעת להיווכח שלא רק שבמשך 6 השנים האחרונות כלום לא השתפר במערך החינוך בעיריית אשקלון, אלא אף החמיר. וגם את הסיפור האישי הזה שלי, אחשוף, כדי שידע כל קורא, ואולי זה יגיע למנהל מערך החינוך מר יובל זוזט, והוא יואיל בטובו לתת תשובה על מכתביי, בקשותיי ותחינותיי להעברת בני הצעיר לבית ספר אחר.
בני הצעיר עולה לכתה י', וכבר במשך 3 שנים אני מבקשת להעבירו בית ספר. כבר כשעלה לחטיבה ראינו שבית הספר רחוק מאוד מהבית, ולמי שמשתמש בשירות האוטובוסים באשקלון ידוע, המצב בכי רע, צועק הצילו. שלעולם לא מגיעים לבית הספר בזמן אלא אם כן יוצאים שעתיים לפני מהבית, שאוטובוסים לא עוצרים, לא מגיעים ועוד ביזיונות למיניהם. בשנה שעברה אף הגדילה לעשות מנהלת במערכת החינוך אשר נתנה לי את המייל של המפקחת כדי לשלוח בקשה גם אליה ואולי יאשרו, אחרי הפעם השלישית שחיכיתי כמעט 3 שעות במחלקת החינוך, כדי להבין למה לא עונים לי למייל, הובהר לי שהמפקחת הזו כבר פרשה לפני שנה… אתם מבינים? היא נותנת לי מייל של מפקחת שכבר לא עובדת כמפקחת בכלל…אז ויתרתי. והשנה, החלטתי, אני לא מוותרת. הילד שלי יעבור בית ספר. אני לא מבקשת משהו שהוא לא חוקי, לא אפשרי, לא קיים, או לא נעשה מעולם. וגם אם כן, אני תמיד מאמינה שאין באמת גבולות למה שאפשרי, מה גם שבמהלך שנים אלה, ילדים רבים, גם מכיתתו של בני, עוברים על ימין ועל שמאל לבית הספר אליו ביקשנו אנחנו לעבור וקיבלנו סירוב מוחלט בכל פעם!
ועכשיו, כששוב אני מנסה, מסתבר שמשהו כן השתנה, היום, כשרוצים להעביר ילד בית ספר, מגישים בקשה באתר העיריה ולא מחכים במחלקה. וואוו. אבל… וזה אבל גדול… התהליך לא ידידותי בעליל. מציאת המיקום בו עלינו לעשות זאת הינה מסורבלת ולא ידידותית (אולי בכוונה??) יש תאריכים בהם ניתן להגיש את הבקשות, עמדתי בכך בגאון. הניסיון לעומת זאת, להגיש את הבקשה, היה כואב, מייגע ומייסר. הסיבה להעברה הינה: ילד חולה במחלה כרונית קשה, אשר דורשת ממנו טיפול תרופתי במשך 10 שעות בכל יום עם מכשיר מחובר למחט בבטן. המוני כדורים ותרופות, ילד עייף כרוני, ולהוסיף על כל זה, חברתית הילד לא מתחבר. כל חבריו הם אלו אשר למדו אתו בבית הספר היסודי והם כולם עלו לבית ספר אחד עוד בכתה ז'. קרוב לביתי במרחק הליכה. אז מימשתי את ההזדמנות לא להפסיד יום עבודה ולהגיש בקשה באתר, הכנתי בעוד מועד רשומות רפואיות המעידות על מחלתו אשר בגינה יש לו 100 אחוז נכות. הסברתי במפורט את בקשתנו במכתב מהלב. ואת הטפסים הנלווים עליי להוסיף כקובץ לבקשה. אבל… ושוב אבל גדול. לא ניתן!!! בכל דרך בה ניסיתי לשלוח, לצמצם, להפוך, היכולת של הכלת הקובץ לא אפשרה (מדובר ב-2 דפים!!!), אז בדף אחד כתבתי שאני שולחת מסמכים בנפרד במייל, וכך קישרתי את הבקשה למייל. וחסכתי עוד הפסד של יום עבודה. תודה! ואז, המתנתי בסבלנות, יודעת ומרגישה שהפעם, כשיראו את המצב, ברור שיאשרו.
"שנת הלימודים עדיין לא החלה"
זהו. שלא. יום אחרי התאריך הנקוב שבו הובטח לתת תשובות (למה לפרסם תאריך מתן תשובות ולא לעמוד בכך?) אחרי חצי שעה של ניסיונות להבין באתר היכן מופיעות התשובות, ראיתי ביובש, בלקוניות את השיבוץ הסופי של בני. אותו בית ספר בו הוא לומד היום… למזלי, יש אפשרות להגיש ערעור. הגשתי. שוב. ואז שוב, שיבוץ סופי, ללא שינוי. אף פעם אין הסבר, תרוץ, כלום. חשבתי לעצמי אם מישהו בכלל טרח לקרוא את המכתב, את הרשומות הרפואיות, או בכלל פתחו את הבקשה…? פה כבר התעצבנתי. פניתי לפניות הציבור של ראש עירנו היקר, מר תומר גלאם. דרך הפייסבוק, במסנג'ר. ושם לפחות היה עם מי לדבר. שאלתי בכנות, אם ילד במצב של הילד שלי לא מקבל אפשרות לעבור לבית ספר בו יש לו יותר סיכוי לפרוח חברתית, לימודית, והקלה על קשיי הבריאות היומיומיים שהוא חווה, אז למי כן? מה הסיבה שאנחנו מסורבים בתוקף בכל ניסיון לעבור בית ספר? ביקשתי תשובות, ביקשתי אישור לעבור בית ספר ביקשתי סיוע, הבן שלי כבר לא מוכן לנסוע בכל בוקר… ואז חזרו אליי. מישהי התקשרה ואמרה שזה יטופל. ואקבל תשובות בהקדם. קיבלתי. שוב סירוב! בלי הסבר. בלי נימוקים. לא. וזהו. אבל זוכרים? אני לא מוותרת. לא הפעם. שוב כתבתי בפניות הציבור של ראש העיר. שוב קבלתי ופניתי לליבם. ואז חזרה אליי מישהי, ובכוונה אין כאן שם של אף אחד, כי אין כאן אחד לרפואה אשר ידע או טיפל או היה אמפטי למצב או שעשה את עבודתו נאמנה וראויה. המישהי הזו, יחד איתי על הקו, כתבה מייל ליובל זוזט בו עשינו סיעור מוחות, מה לכתוב. היא כתבה לו שאני בוכה כדי להעצים את הבקשה, שאלתי אותה, "למה לכתוב שאני בוכה? האמת כאן לא מספיקה"? ובכל זאת, היא ממש רצתה לעזור ואמרה שכדאי כמה שיותר לפנות לרגש. מאז עבר חודש וחצי, ארבעה טלפונים אליה, ועדיין אין תשובה פרט ל: "שנת הלימודים עדיין לא החלה, הבטחתי ואני אחזור בתשובה". תשובת מר זוזט אליה הינה ש"שנת הלימודים טרם החלה"… באמת מר זוזט? באמת? אז עכשיו 26/8/19, שנת הלימודים טרם החלה, ואתמול נקבעה לי פגישה על ידי מחלקת החינוך בראשותך, עם מנהלת בית הספר אליו אנחנו מבקשים לעבור, הגעתי לפגישה, סגרתי את העסק שלי, שום מנהלת לא חיכתה לי, המזכירה בזחיחות אומרת שלא נקבעה כל פגישה עם המנהלת. הזמן שלי? הפקר. זמנו של ילדי? הפקר, עושים צחוק מאיתנו. אין לי הסבר אחר. השארתי טלפון, צילום תעודה, ואחרי 4 שעות התקשרו מבית הספר, "היי אין מקום לגיא בבית ספרנו". ככה, נחתמים 4 חודשים של מאמץ, טלפונים, מכתבים, בקשות, תחנונים, ו…."שנת הלימודים טרם החלה…." נכון מר זוזט? אז בבקשה, אולי אתם תדעו, למה? למה, אני אזרחית חוק, משלמת מיסי עירייה תמיד בזמן, מגישה בקשות בזמן, בצורה מפורטת, מכובדת, מתקשרת, חופרת, מציקה, ובמחי יד, עונים לי "אין מקום". אז גם כאן, לא אוותר. הילד שלי יעבור לבית הספר אליו הוא מבקש כבר 3 שנים לעבור, אותו בית ספר, שכמה מחבריו לכיתה עברו במהלך השנים בהן הוא ביקש ולא הועבר. הפעם, תורנו! רק כואב לי כל כך שהילד במתח, שהילד מבקש תשובות, שהילד רואה את הנחישות שלי שמשום מה נתקלת בחומות בצורות, אבל אני מלמדת אותו שגם חומה, וגם בלי קשרים עם האנשים הנכונים, אפשר להצליח. ואנחנו נצליח!
נ.ב
גם נכון לכתיבת שורות אלה, אני עדיין מחכה למר זוזט, כי שנת הלימודים טרם החלה.
לסיכום: התרשמותי היא שמחלקת החינוך בעיריית אשקלון ופניות הציבור של ראש עירנו מפגינות חוסר יעילות, חוסר אפקטיביות, אי הקשבה לצרכי הציבור, אי מתן מענה בזמן, כמובטח יש לציין. הטעיית ציבור. שירות גרוע. חוסר בכוח אדם. בזבוז מן יקר של ציבור. אתר מסורבל ולא ידידותי, אי מתן תשובות במשך חודשים שלמים. במילה אחת: בושה! ואני כאן, ממשיכה להמתין שמר זוזט יתפנה לקרוא את המייל ולאשר את בקשתנו. שבת שלום.
מהעירייה נמסר בתגובה: לא נמסרה התייחסות עד למועד סגירת הגיליון