ארבן, אישה יפת מראה עם עיניים טובות ומלאות אהבה ותשוקה לחיים, שיתפה את באיי המרכז הקהילתי על הילדות שנגמרה: "משם יצאתי אחר כך ברכבת לטרזין והיא לא הגיעה ממש לגטו. היא הגיעה כארבעה קילומטר לפני הגטו.
כל אחד היה צריך לקחת את המזוודה שלו וללכת עם שלג עד הברכיים. היו ילדים קטנים, היו ילדים בוכים, היו ילדים בגיל שלי שפתאום הפסיקו להיות ילדים. זה קרה בן רגע, הילדות נגמרה. מי יכול לעזור לך?" פתחה הגברת ארבן את סיפור ילדותה בצל השואה.
גטו טרזיינשטאט, כפי שנקרא בפי הגרמנים, הוקם בעיר טרזין שבצפון מערב צ'כיה. ביוני 1940 נטל המשרד המרכזי לפתרון בעיית היהודים את האחריות על המקום, וכמה חדשים מאוחר יותר הפך את המקום לגטו מוקף חומה ומניין היהודים שחיו בו, בשנת השיא – 1942 – היה כ-60 אלף! בגטו טרזין "עברו" מעל 159 אלף יהודים, 88.135 נשלחו להשמדה, מהם שרדו 4,136 איש ועוד כ-35,440 נספו בגטו עצמו. מספר הילדים ששולחו להשמדה: 9,001, מהם ניצלו -325 ילדים.
בני הנוער הרבים שהקשיבו בסקרנות לדבריה של אווה שנאמרו ברכות אך עם תקווה וראיה מתמדת אל עבר השנים היפות והמלאות לפני ואחרי השואה, תוך שימת דגש על הגבורה של הניצולים, ועל התשוקה שלהם לחיים התרגשו מהגברת אצילת הנפש שהתיישבה מולם וסיפרה את סיפורה שהביאה רבים מהם להזיל דמעה מהעוצמות שהיא מעבירה לקהל, והאופטימיות שהיא מקרינה.
את הליווי המוסיקלי של הערב עשה בהתנדבות אלדד דוד תושב העיר, ותיעד בהתנדבות ותחושת שליחות הצלם תומר שונם הלוי.
יו"ר מועצת הנוער של אשקלון ברכה ברובן ומנהלת המרכז הקהילתי העניקו יחד לגברת ארבן זר פרחים ותעודת הוקרה עליה נכתב "לא את הכל אני יודע עדיין, אבל הסוף יהיה כזה, שהיהודים, תהיה להם מדינה שלהם בארץ ישראל" (מדבריו של יאנוש קורצ'אק) ואיחלו לה בריאות איתנה ואריכות ימים.
מנהלת המרכז, סופי חוטובלי פנחס, מסרה ל"סטאר": "היה זה מפגש רב דורי מרתק ובלתי אמצעי, עם דור שלצערי הרב הולך ומתמעט. בעוד שנים לא רבות לא יהיה עוד על כדור הארץ אדם שיוכל להעיד. יוותרו רק ספרי זיכרונות, תמונות, סרטים ועדויות ניצולים. ועל כן , עלינו ועל הדורות הבאים לשאת באחריות לצקת בו תוכן משמעותי. התרגשנו מאוד , ומצאנו את עצמנו שואבים כוחות והשראה מהגברת אווה ארבן".
עוד היא הוסיפה: "כשמקשיבים לסיפור הילדים בטרזין, אי אפשר שלא לתהות ולהתפעל מחינוך הילדים לערכים, כשהם מצויים סגורים מאחורי גדרות תיל, כשלא פעם הם נותרו ללא קרובי משפחה, כשהרכבות יוצאות מזרחה ונושאות עמן את הוריהם, מכריהם וחבריהם. הגברת אווה ארבן שעלתה ארצה בגיל 18 עם בעלה פטר ז"ל סיפרה לנו תוך שהיא פונה לבני הנוער שמהווים בעיניה הדור שאליו מועברת האחריות לזכור ולהזכיר את שואת היהודים ומדגישה את סיפור הגבורה בתקווה שיחושו משהו מהלך-הרוח של הגטו, שיבינו מה פירושו של דבר לקיים בצל המוות משהו דמוי חיי תרבות, לשמור על יסודות הצדק ויושר הלב, על יחסי חברות ועזרה לזולת. על זוועות השואה וגם נס ודגל לרוח האנושית שפיעמה בלב יושביו ילדים ומבוגרים"