חודש יוני הוא חודש הגאווה בו מתקיימים מצעדי הגאווה, המהפיכה בתפיסה החברתית של מצעד הגאווה נולדה מתוך המצוקה של הקהילה הגאה שהיתה צריכה להסתתר בגנים חשוכים, נטולת זכויות, נעדרת מכל סיקור. אבל דווקא היום, כשהקהילה כבר לא מתביישת ורבים מצליחים מעבר לזהותם המינית, יש מי שחושב שהמצעד מיותר ואפילו מזיק לתדמית שלנו. אז למה המצעד חשוב?
מצעדי הגאווה נראם כאילו התחילו לפני שנם אחדות, אך המאבק על הזהות ועל הזכויות החל עוד בשנת 1969. בארה"ב. לאחר עימותים אלימים בין קהילת הלהט”ב והמשטרה, בעקבות פשיטה של המשטרה על בר הומוסקסואלים בניו יורק. המהומות ציינו את ראשיתו של המאבק הגלוי כנגד אפלית הקהילה ההומלסבית, ביסקסואלית וטרנסג’נדרית (להט”ב) בארצות הברית.
חברי הקהילה הלהט”בית ביקשו לשים קץ להתעמרות השלטונות נגדם על רקע נטייתם המינית וזהותם המגדרית. לציון אירוע המחאה הראשון של הקהילה הלהט”בית נוסד מצעד הגאווה הראשון ומאז ובכל שנה נערכים מצעדי גאווה בערים הראשיות ברחבי העולם.
מצעדי הגאווה נועדו לקדם את הסובלנות הפתיחות והקבלה של בני אדם באשר הם, ללא הבדל נטייה מינית או זהות מגדרית.
באמצע שנות השבעים בארץ, מעמדה של קהילת הלהט"ב בישראל היה בכי רע. במציאות הישראלית סבלו הומואים ולסביות מנידוי חברתי ומיחס שלילי. על מצבם אפשר ללמוד בראש ובראשונה מקיומו של סעיף בחוק שאסר על פעילות מינית הומוסקסואלית. החוק אומנם כמעט שלא נאכף בעקבות הנחיות שניתנו כבר בשנות ה-50, אך הוא משקף את הלך הרוח הציבורי כלפי להט"בים. המאבק ארוך השנים לביטולו נמשך עד 1988, אז נמחק הסעיף לחלוטין מחוק העונשין.
גם יחס התקשורת לא היה חיובי כלפי חברי הקהילה, ודימוים היה בשפל. כתבה משנת 1974 העוסקת בטיפול ב"נוער שוליים" בירושלים, מתארת הומוסקסואלים כאיום כלפי נערים.
גם בשלב מאוחר יותר נקשרו ההומוסקסואלים בכותרות לא מחמיאות, בלשון המעטה, והופיעו לא מעט במדור הפלילים
על רקע התמונה המצטיירת קל להבין מדוע רוב הלהט"בים בישראל חיו בארון. זו הייתה הקרקע שעליה צמחה "האגודה לשמירת זכויות הפרט", שמה הראשון של "האגודה למען הלהט"ב" שהוקמה ב-1975. השם המעורפל נבחר כדי שלא להיתפס כמי שמעודדים עבירה על החוק שעדיין היה בתוקף. בשנים הראשונות להקמת האגודה סירבו רוב חבריה להתראיין בשמם המלא ולהצטלם לכתבות, ובכמה מקרים צולמו בתחפושת ובקולות מעוותים. מה שכיום נראה אבסורד לחלוטין.
מסיבה זו עוררה ההפגנה הגדולה הפומבית הראשונה של קהילת הלהט"ב עניין רב כל כך. היו מעט מחאות קודמות שעשויות להיקרא "מצעד הגאווה הראשון בישראל", אך זו הייתה הגדולה שבהן. ב-20 ביולי 1979, יום שישי בצהריים, התכנסו כמה עשרות מחברי הקהילה בכיכר מלכי ישראל דאז למחאה שדרשה שוויון זכויות ואת הזכות לחיות בגלוי. כבר בימים שקדמו להפגנה החלה התקשורת לסקר בהרחבה את המתעתדים לצעוד.
כוח מניע גדול נוסף של המחאה ההיא הייתה קהילת "בני אברהם" המייצגת להט"בים יהודים בארה"ב. חבריה קידמו מחאה לאחר שלא התאפשר להם לקיים כנס להט"בי בישראל. רבים מהמשתתפים באותה הפגנה היו אמריקנים.
מי שהובילו את המאבק בחרו להשתמש במושגים "נעימים" ו"נעמות". המושגים החדשים, הסבירו המארגנים "נועדו להחדיר מונח חדש, שאינו מדגיש את הצד המיני ביחסים בין בני הזוג מאותו המין, אלא גם את הצד הרגשי".
מאז ועד כיום חבר קהלה רבים הפכו לגיבורי תרבות מעבר לזהותם המינית. הקהילה הגאה באמת השיגה יותר מכל מיעוט אחר בעשורים האחרונים. הומואים ולסביות אינם מוגדרים כסוטים, כעבריינים, כבעלי הפרעה פסיכיאטרית כזו או אחרת. חלקם הפכו לגיבורי תרבות ולמודל לחיקוי, והצליחו מעבר לזהותם המינית. זה ראוי וחיובי, ויש סיבה לגאווה. לא רק עבור הקהילה הגאה, אלא כמדינה דמוקרטית וליבראלית בסביבה האזורית הפרימיטיבית.
אבל השיפור העצום אינו אומר שהמצב טוב. המצב היום רע פחות, הרבה פחות, אבל דווקא משום כך הוא גם רגיש ומסוכן. כשהמצב היה רע כל כך, הצורך בשינוי היה ברור. אבל כשהשנאה, האלימות ובעיקר הבורות מטושטשים, סמויים ומרומזים, דווקא אז צריך להמשיך לפעול: בחקיקה, בבתי המשפט ובחינוך, אבל לא פחות בבידור, באמנות, ביצירה, בתרבות, וכן, עדיין בצעידה ברחובות.
מצעד הגאווה, מעבר להיותו עוד יום חג עליז, הוא מפגן של כוח ונראות עבור קהילה ששנים כל כך רבות הייתה במרתף, מדוכאת, מודרת מכל שיח ונדחקת לשוליים. למרות השיפור העצום שחל במעמדה המשפטי והחוקתי בישראל, בשביל להתחתן עדיין צריך להרחיק עד קנדה, ובשביל להביא ילד באמצעות אם פונדקאית צריך לנדוד לחו"ל עם 100,000 דולר. גם כל שינוי והתקדמות מבורכים כשלעצמם במעמד חברי הקהילה, מלווים בשנים של דיונים בבתי המשפט ובביורוקרטיה לא פשוטה. בכנסת ישראל עדיין יש כאלה הרואים בבעלי זהות מינית אחרת כחולים או כסוטים, ודואגים כל שנה לגנות את המצעד ואת משתתפיו.
במובן זה, המצעד מעלה על סדר היום הציבורי את נושא הקהילה ואת ההומופוביה שעדיין קיימת, ומבהיר כי יש עוד היכן לפעול. אין ספק כי למצעד, על עוצמתו והיקפיו, השפעה חיובית על מקבלי ההחלטות ביחס לקהילה. את אותם "סוטים" שוטים שהסתובבו מבוישים בלילות בגן העצמאות קל היה לבטל. אבל אלפים שצועדים באור יום במרכז העיר, כשהם גאים בזהותם ומחובקים על ידי רבים, מחייבים התייחסות קצת אחרת.
אבל מעבר לפן המשפטי והחוקתי, עיקר העבודה הוא בדעת הקהל. יחס החברה למיניות אחרת הוא עדיין שלילי ברובו (חוץ ממדינת תל אביב). רק לפני שבע שנים נדקרו שלושה מבאי מצעד הגאווה בירושלים, ולפני שלוש שנים נרצחו שני נערים בבר-נוער בלי סיבה. בערים רבות בדרום ישנו איסור על קיום המצעד לאור דעות מסורתיות דתיות. ההומופוביה נמצאת בכל מקום, בצורות שונות, לפעמים אפילו עם חיוך, אבל היא קיימת.
יום אחד לא מבטל שנה של בושה בהם "הומו" היא עדיין הקללה הכי פופולרית כמעט בכל מקום. יום אחד שמח לא מבטל שנה של עצב ופחד. יום המצעד בו חוגגים רבים את זהותם בשמחה ובחופשיות נועד, בין השאר, להזכיר את שאר הימים השמחים קצת פחות, אלה שעדיין מלאים בהומופוביה ושנאה, שנובעים בין היתר מהעובדה שהרוב מפחד ממה שאינו מכיר. היציאה לרחובות הופכת את הקהילה למוכרת יותר, לפחות מאיימת, אולי אפילו טבעית.
ואולי החשוב מכל, מצעד הגאווה הוא משמעותי מאין כמותו עבור אותם נערים ונערות בודדים, שלומדים להכיר את עצמם ולא אוהבים את מה שהפכו להיות. אותם ילדים שלפניהם מסע ארוך בדרך הלא קלה לקבלה עצמית, השלמה ואהבה. בצעדת החיים הלא קלה, מצעד הגאווה ייתן להם המון כוח וביטחון להם יזדקקו, עד שימצאו את עצמם ומקומם בחיים. עבורם זהו יום של שמחה בתוך עצב גדול, יום קטן מלטף בין המון מכות, יום של גאווה.