כיצד מתייחסים התכנון והעיצוב העירוני לסוגיית הפחד והביטחון אישי בעיר, אם בכלל, ואיפה עובר הגבול בין מרחב בטוח למרחב מפוקח.
אנו חיים בעידן של בקרה בו נושא הביטחון הוא חלק מסדר יום פוליטי נרחב. מצלמות, תאורה ומשטרה מקומית, הם חלק קטן מן האמצעים בעזרתם ניתן לפעול למען ביטחוננו האישי. אין ספק כי המרחב שייך למשתמשיו ועל המתכננים ליצור מרחבים המספקים מענה בטחוני. כמו למשל גינה ציבורית בלב שכונת מגורים, צריכה להיות נגישה לכולם בכל שעות היממה, וצריכים להתייחס לסוגיה של פחד וביטחון אישי.
בחירות יומיומיות כמו היכן להסתובב, באיזו דרך לחזור הביתה והחל מאיזו שעה נעדיף “לתפוס מונית”, נובעות לעיתים מהשפעתו של המרחב על הרגשת הביטחון הכללית של האדם. תחושות כמו פחד וחוסר ביטחון, כפי שנשמעים בשבועיים האחרונים בעיר מדירות רבים מאיתנו ממרחבים שונים בעיר, בעיקר בשעות החשכה. לא מדובר דווקא באזורים מוכי פשע הידועים כבעלי פרופיל בטיחותי מאתגר, אלא באתרים כמו פארקים וגינות ציבוריות, שבשעות היום שוקקי חיים אך בלילה מתרוקנים והופכים לשוממים. ממש כמו במגדל בשעות החשיכה.
הביטחון הוא תכונת יסוד, אזור עירוני שנכשל בהשגת הביטחון ייכשל גם במישורים אחרים, היום תחושת הפחד קיימת בכל שכונות העיר ומשפיעה על שימושם וגורלם של אזורים שונים בתוכן.
מדוע מנהלי העיר אינם מצליחים למגר את תחושות הפחד וחוסר הביטחון מן המרחב העירוני “הבטוח”?
השבוע נדרשתי להגיע לרחוב מסוים בעיר, מצלמת אבטחה על אחד הבתים משכה את עיני, תוך כדי שיטוט מצאתי כי הבניין מרושת כולו במצלמות ברמת מתקן של השב"כ. חיבור פשוט של העובדות לא מותיר ספק כי אין זה דיירים אשר מבקשים להגן על רכושם, אלא עניין יותר פלילי. כתושב שרואה את זה בפעם אחת, אני בטוח כי רבים ראו ודיווחו לעירייה שבחרה לא לעשות עם זה כלום, ולמעשה להותיר שכונה שלמה ללא בטחון אישי.
תכנון עירוני של שכונות המאופיינים בתאורה נאותה ושימושי קרקע מעורבים. הימצאותם של אנשים נוספים במרחב, כמו עובדי מכולות שכונתיות הפועלות 24 שעות ביממה, לרוב מחזקת את תחושת הביטחון האישי. בנוסף, הרוב מעדיפות שלא להשתמש במעברים תת-קרקעיים או עיליים או לצעוד בסמטאות מבודדות. גם דברים שלכאורה נראים שוליים, כמו פנסי תאורה, הם למעשה אלמנט חשוב המסייע לתחושת הביטחון בשעות הלילה. מחסור בתאורה או תאורה שאינה יעילה עשויים לחרוץ את גורלם של אזורים מבחינת שעות הביקור או השימושים שיעשו בהם, ולמדר קבוצות באוכלוסייה מאפשרות השימוש באזורים אלו. כל ראית חצי עיר בשכונות הוותיקות, אשר האפלה בהם שוררת.
מרחבים מנותקים וחשוכים שכאלו מפוזרים ברחבי העיר, בתצורות שונות כמו גינות ציבוריות, פארקים רחבים, מעברים וסמטאות. אנשים רבים יעדיפו שלא להשתמש במרחבים אלו ויבחרו בדרכים חלופיות על מנת להגיע הביתה או לצאת לבילוי. מצלמות שהותקנו בעיר לא תקינות ומיליונים שהוקצו לעיר לטובת הקמה נוספת של מצלמות גם לא יצרו מציאות של אזורים בטוחים.
עיריית אשקלון צריכה להניח דגש על הבטחון האישי, ניתור השכונות והסיכונים, קביעת אזורים אדומים ובחינת הדרכים לטפל במפגעים היוצרים חוסר בטחון אישי לתושב, כולם. עת אין תחושת בטחון, האפילה מותירה רבים בביתם מפחד, בכך נפגעת כלכלת העסקים אשר סוגרים עת יורדת החשיכה גם מפחד וגם מאובדן צרכנים.
עיריית אשקלון כלל לא מתעסקת בביטחון האישי של כולנו, למעט שיח על הבטחון מסבב לסבב ,אין שיח. הבטחון היחידי בעיר, הוא בהישרדות ההנהגה לעוד קדנציה. עד אז, נמשיך לחיות עם חשש עד הפיצוץ הבא.