מאבק משמורת חריף הוכרע לאחרונה בביה"ד הרבני הגדול
מאבק מכוער בין בני זוג על גורל בתם הגיע לפני כארבע שנים לפתחו של בית הדין הרבני האזורי, אשר החליט שלאור התנהגות האם כלפי בתה – יש להעביר את המשמורת עליה לאב.
על פי התביעה להעברת משמורת, שהגיש האב נטען שהאם לא התירה לאב לראות את בתו, והסיתה אותה בצורה קשה נגדו. בנוסף, נטען שהאם מנעה מהבת להגיע למוסדות החינוך מסיבות שונות ולאורך תקופה, וזאת בין השאר מחשש שהדבר יאפשר למוסדות הרווחה להוציא את הילדה מחזקתה.
לדברי עוה"ד רונית א. זיסמן, האם הרבתה בהפעלת מניפולציות במטרה לקצר את שהיית הבת בחברת אביה, ובין השאר "שכחה" מספר רב של פעמים לצייד את הילדה במשקפיים שבלעדיהם לא הייתה הילדה מסוגלת לתפקד.
לנוכח תסקירים חינוכיים ונפשיים, וראיות רבות נוספות להתנהגותה הבעייתית של האם – החליט בית הדין הרבני האזורי, לפני כשנתיים, להוציא את משמורת הבת מידי האם, ולהעבירה אל האב.
מצבה הנפשי הקשה של הילדה החמיר ובתום טיפול בה, עתר האב באמצעות עוה"ד א.זיסמן וביקש להעביר אותה לפנימייה טיפולית, אך נתקל בהתנגדות עזה מצד האם. הסכסוך הגיע להכרעתו של בית הדין הרבני האזורי, שאישר לאב לבחור את הפנימייה הטיפולית שבה תתחנך בתו.
על החלטה זו ערערה האם לבית הדין הרבני הגדול. במסגרת ערעורה טענה האם כי אין לבית הדין הרבני את הסמכות להכריע בעניין מוסדות חינוכיים לילדה, וכי עצם היותה אפוטרופסית על בתה מתוקף הורותה – יש לה את הזכות להכריע היכן תתחנך הבת.
לטענת האישה, בית הדין האזורי התעלם מרצונה של הקטינה לשוב לחיק אמה ולמשמורתה, וההתדרדרות במצבה הנפשי, שהצריך את העברתה לפנימייה טיפולית, נובע מהעברת המשמורת אל האב. על כן, על פי האישה, יש להחזיר את משמורת הבת אליה. האב השיב לערעור באופן מנומק והתייצב ביחד עם עוה"ד א. זיסמן לדיון ארוך שהתקיים בפני בית הדין הרבני הגדול בירושלים.
בפסק דין מנומק דחו כבוד הדיינים אליעזר איגרא, שלמה שפירא וציון לוז-אילוז מבית הדין הרבני הגדול – את ערעורה של האם.
"פסיקתנו זו, כמו כל ההחלטות שניתנו בידי בית הדין האזורי בעניין זה, נשענת על חוות דעת רבות של אנשי מקצוע, שליוו את כל ההתפתחויות, המשברים והנפילות הנפשיות שחוותה הקטינה בעברה, והם אלה שהמליצו ועמדו על כך שהמשמורת תהיה אצל האב ולא אצל האם", פסקו הדיינים.
"מכלל חוות הדעת והתסקירים שניתנו בנושא עולה המלצה חד משמעית שהמשמורת תהיה אצל האב ולא אצל האם", קבעו הדיינים, שהוסיפו כי לא מצאו כל פגם בהתנהלות בית הדין האזורי בהחלטתו זו, ולא נמצאה כל הצדקה להתערבות רבני בית הדין הגדול בעניין.
בנוגע לסמכות של בית הדין להכריע לגבי אופי וטיב הפנימיה הטיפולית שאליה תופנה הבת, ציינו הדיינים כי "לא מדובר בנתינת אקמול להורדת חום או אנטיביוטיקה לכאבי גרון, אלא בהכרעה הרת גורל באשר לעתידה ולהמשך התפתחותה הנפשית התקינה של הקטינה".
הדיינים קבעו כי הסמכות בעניין נתונה אכן לאפוטרופוסים הטבעיים של הקטינה – שני הוריה. "ומכיוון שקיים סכסוך בין שני ההורים, אם הקטינה סובלת מבעיה רפואית-נפשית וזקוקה לטיפול, הרי שערכאה שיפוטית צריכה להכריע בכך", קבעו הדיינים.
כמו כן ציינו הדיינים כי נושא חינוך הילדה נדון מפורשות בביה"ד הרבני האזורי במסגרת הדיון בהעברת המשמורת וללא התנגדות האישה – והדבר מהווה הסכמה לסמכות בית הדין לעניין. לדבריהם, היות והאישה לא העלתה טענה לחוסר סמכותו של בית הדין בהזדמנות ראשונה, הרי שכבר אינה יכולה להעלות טענה זו כעת.
דייני בית הדין הרבני הגדול לא נכנסו בשלב זה לשאלת מצבה של הקטינה וסוגיית הטיפול הראוי שתקבל, שכן בית הדין האזורי כבר עסק בכך על פי המלצות הגורמים המקצועיים, והגיע למסקנה חד משמעית שטובת הקטינה היא לרשום אותה למוסד החינוכי שהוא פנימייה טיפולית, כפי שפסק. דייני בית הדין הרבני הגדול ציינו, כי גם לגבי החלק האופרטיבי של ההחלטה – הסמכת האב להשלים את רישום הבת למסגרת הפנימייה – בית הדין האזורי פעל בסמכות, ובוודאי לפי נסיבות התיק.
"קשה להפריד את נושא הפנימייה ולהכריע בו כשלעצמו, בהתעלם משאר הגורמים", קבעו הדיינים. "נושא הפנימייה ונושא המשמורת קשורים בקשר הדוק וכמעט בל ינתק בנסיבות האינדיבידואליות של תיק זה, ולצורך טיפול יעיל בקביעת מקום מגוריה של הבת בצורה מיטבית, על בית הדין המוסמך במשמורת הילדה לקבוע גם את מקום מגוריה, ובכלל זה את האפשרות של מסגרת פנימייתית".