עיתון סטאר דרום – חדשות באשקלון ואיזור הדרום

דוקטור סליפ – סרט אימה ארוך מדי

תצלום מסך מתוך הסרט "דר סליפ"

באופן חד משמעי – אי אפשר לשחזר הצלחות של סרטים גדולים. אולי בעצם כן אפשר, אבל גם הסרט הזה לא הצליח ובכך הוא מצטרף לעוד סרטים "כושלים" שיצאו השנה, אלו שניסו לשחזר הצלחה ללא הצלחה – הן ביקורתית והן כספית. ביקורת עם מעט ספוילרים.

 

 

מייק פלאנגן הוא אחד מיוצרי האימה הפוריים והמעניינים שפועלים בעשור האחרון. יצירתו כולל  "המשחק של ג'ראלד", העיבוד לספרו של סטיבן קינג מלפני שנתיים. הפעם לקח על עצמו לכתוב ולביים את "דוקטור סליפ", עיבוד לרומן של קינג מ–2013, שהיה המשך לספרו "הניצוץ" מ–1977. סרטו של קובריק הוא ללא ספק העיבוד הטוב ביותר אי פעם לספר של קינג ואחד מסרטי האימה הגדולים בכל הזמנים, אבל קינג הודה שהוא שונא את הסרט הזה, בגלל שקובריק הכניס לא מעט שינויים בספר, הגדיל את תפקיד רוחות הרפאים בעלילה, וחוץ מסצנה אחת הוא די התעלם מהדבר הזה שנקרא "הניצוץ" – היכולת של ילדים לראות בעיני רוחם תופעות על טבעיות ולהשפיע עליהם מרחוק. וכנראה שהכי צורב מבחינת קינג הייתה העובדה שקובריק הקטין את חשיבותה של וונדי טוראנס, הרי שבספרו של קינג היא דמות מורכבת הרבה יותר משבחר קובריק להציג אותה על המסך.

 

"דוקטור סליפ" הוא היבריד משונה: מצד אחד הוא ממשיך את הספר, שמכיל נקודות עלילתיות שכלל לא היו בסרט, מצד שני הוא חוזר שוב ושוב לדימויים ולמוזיקה של קובריק בתור נקודת המוצא לסיפור. בעוד שקינג הוא אשף בבריאת סיטואציות מעוררות פלצות במציאות שמתגלה כרצחנית ומלאה בסיוטים, שדים ורוחות. להבדיל מ"הניצוץ", "דוקטור סליפ" הוא סרט גדוש בעלילה שצולמה באופן לא גאוני. זהו עיבוד ספרותי שמעביר למסך עוד ועוד סצנות אינסופיות של דיבורים ושל הסברים על מה שקורה ולמה, מה שמשאיר את הצופה עם מעט שאלות ואם תחושה כי המסתורין הולך לאיבוד ככל שהסרט מתקדם, במקום להעצים אותה. אחרי פתיחה שממשיכה את סיפורם של דני טורנס ואמו שברחו מהגרזן של ג'ק טורנס ופתחו חיים חדשים בפלורידה, העלילה ממשיכה 30 שנה קדימה. דני טורנס המבוגר הוא כעת אלכוהוליסט כמו אביו, ושנים אחרי שנעל אותו בראשו נראה שהניצוץ חוזר אליו.

 

החידוש בסרט הוא סביב כת של אנשים בעלי כוחות על טבעיים שלוכדת ילדים בעלי ניצוץ, מענה אותם וניזונה מההבל (קיטור) שהם פולטים ברגעי הסבל והגסיסה שלהם. מעין ערפדים שמחדשים את חייהם ונעוריהם אבל לא מהדם של קורבנותיהם אלא מהנשמה שלהם. דני המבוגר יוצר קשר טלפתי עם ילדה בשם אברה, גם היא ילדה בעלת ניצוץ, והם חוברים יחדיו כדי לעצור את הקבוצה הזאת, מסע שיוביל אותם בסופו בחזרה אל מלון אוברלוק, כי לדני טורנס יש שם דברים לעשות. הסצנות מהסרט של קובריק ייזכרו לעד, דבר שלא ניתן להגיד על "דוקטור סליפ", שמנסה לחקות את הסצנות האייקוניות והחד-פעמיות של "הניצוץ".

 

נדמה כי אין רגע מתאים יותר מזה להעביר תקציב גדול למייק פלאנגן, במאי עתיר השבחים בזכות סרטי האימה שלו,  כדי לעבד למסך את "דוקטור סליפ" (2013), ספר ההמשך של קינג העוסק בקורותיו של דני טורנס הבוגר. אך מייק פלנגאן הקולנוען הוא גם מעריץ מושבע של קובריק, והפיתוי לעשות סרט קולנוע החוזר אל דימוייו של קובריק הוא רב מדי. מה גם ש"דוקטור סליפ" אמור להיות סרט המשך לעיבוד קולנועי, ולא יכול לעמוד בפני עצמו כעיבוד לספר שני, מבלי להתייחס לעיבוד לסרט הראשון. אבל איך זה מסתדר עם ההבדלים בין הספר והסרט של "הניצוץ"?.                  סטיבן קינג היה מרוצה מהסרט ויש לכך סיבה טובה. פלנגאן מתבסס על המהלך העלילתי המרכזי של "דוקטור סליפ" של קינג, אך מוסיף סצנות המחזירות את דני (כעת "דן") ל"אוברלוק" של קובריק, בדרך מאוד שונה והרבה יותר מפורטת מכפי שהדברים נעשו בספר. למשל, למנהיגת הערפדים "רוז הכובע" יש כוחות ברורים ומובחנים, ואילו לחבורה שלצידה, אין אישיות מובחנת. יש להן כוחות-על מסוג "הניצוץ" אך כוחותיהם אינם ברורים כלל, היקפים ויכולתם האמתיות.                                                                                                                                       הגיבור הראשי של הסרט מוצג כאדם רדוף המשתמש באלכוהול כדי להכהות את יכולותיו, וחוסר היציבות והאלימות שלו מזכירים את אביו. הניסיון שלו להציל את אברה ולחסל את חבורת הערפדים מוצצי ה"קיטור" הוא חלק מנרטיב הגאולה שיחזיר אותו אל מקום היווצרות הטראומה – ה"אוברלוק". הצפייה בסרט שווה, אך אלו שעומדים לצפות בו לפני הניצוץ – אתם לא תבינו כלום. אלו שעתידים לצפות בו לאחר הנוצץ – יתאכזבו מעט. ראו הוזהרתם!