אחרי שלל ביקורות משבחות וקוטלות, הגיע הזמן להגיד לכם את האמת – מדובר באחד הסרטים הטובים והמעוררים מחלוקת לשנת 2019. גם במאי הקומדיות הפתיע, וגם השחקן הוותיק במאמץ חד פעמי וייחודי לשחק את אחת הדמויות המורכבות בעולם הקולנוע. ללא ספוילרים.
בימים אלו, סרט כמו ג'וקר הוא מחזה נדיר. סרט נטול אפקטים ממוחשבים, נטול גרנדיוזיות הוליוודית, עם הרבה מלל ומעט שמות של שחקנים גדולים, אך לא רק בזה חבוי קסמו המיוחד של הסרט. זה נכון שהסרט מחקה כותרות גדולות מן העבר הקולנועי כגון "מלך הקומדיה" ו"נהג מונית", שניהם של מרטין סקורסזה, אך לחלוטין מדובר בסרט שונה. נתחיל מהמשותף – שלושת הסרטים עוסקים בגברים שמתמרדים באלימות בחברה שהם מרגישים כי רימתה, שיקרה, הונתה, בגדה וזלזלה בהם. מנגד, ג'וקר הוא דמות טראגית הנאבקת להפוך לקומדיה אובססיבית בסצנה הכאוטית של העיר הבדיונית גות'הם. ג'וקר, שללא ידיעתו, מהווה השראה לתנועת נגד תרבותית ואנרכית ומכאן ייחודיותה של עלילת הסרט. שוני נוסף וחשוב – ג'וקר הוא במהותו דמות רעה, מה שלא נראה בשחקניהם של שני הסרטים שאליהם משווים את ג'וקר. דה-נירו, ששיחק את שתי הדמויות בסרטיו של סקורסזה מגלם דמויות שננטשו על ידי החברה, אך לא התערערו מבחינת ההבחנה בין הטוב והרע – הם בחרו בדרכים לא כשרות לעשות טוב – כי המטרה מקדשת את אמצעיה. אך הג'וקר, הג'וקר בוחר לעשות רע במודע – וזה מה שמבדיל אותו.
ג'וקר, כפי שיתברר בסרט, הוא דיוקן יעיל ולא נוח במיוחד של אדם מבודד שעצם קיומו מערער את האנשים שסביבו. יומנו שמוצג בסרט מכיל את התצפית המעורפלת שלו על החברה אך רצונותיו צנועים וצרי-אופק. לאורך הסרט, הצופה עלול לשאול את עצמו מספר פעמים – מה ארתור (ג'וקר) באמת רוצה? בסרט נראה כי חייו של ארתור הם שרשרת כישלונות מדהימה. מרבית האירועים שקורים לג'וקר הם רק הזיות שבאות בעקבות משבר בבריאות הנפש שלו. אבל זה נראה הגיוני לצופה, מכיוון שהסרט שוכן ביקום לוגי-חלומי שכל מטרתו הוא להונות ולענות את ארתור. ישנן סצנות ארוכות, שקטות בעיקר, אשר חושפות בחינניות את המוזרות המוזרה של הג'וקר, בעוד ששיחותיו קצרות ומסורבלות, בעיקר עם בן זוגו (הוא עצמו במראה). המראה בסרט משמשת כחלון לעולמו של ג'וקר וגורמת לנו הצופים לתחושת הפחד והקלסטרופוביה שהדמות בעצמה חווה. אמנם לטעמי הסרט מציג את המחלה הנפשית של ארתור בצורה מעט מעורפלת – מצד אחד, יש את חוסר היכולת ההולך והגובר שלו לזהות מה אמתי ומה לא, אך לרוב נראה שארתור סובל מתעתועים פרנואידיים לגיטימיים, אך בסרט הם מוצגים כמוצדקים לחלוטין. ניתן לחשוב שהצחוק העצבי והמתנשא של ארתור הוא מצב נוירולוגי, אך מנגד זה אפשר לחשוב כי הצחוק הוא סימן נוסף לחוסר היציבות הנפשית שלו.
הצופים תוהים במהלך הסרט האם מחלת הנפש את ארתור היא תורשתית, או האם זה קשור להיסטוריה של התעללות שעבר בילדות. נושא אמביוולנטי זה מוצג יותר בדרמטיות מאשר בבירור, אך המשחק של חואקין פיניקס הוא חורג מהנורמלי, ועל כן מחפה על כך. בהתאם לכך, הג'וקר הוא חסר תחושת שליטה בפשעיו, בין אם זה איך שהם נתפסים או בין מה שההמון עושה בתגובה אליהם. ג'וקר מחפש כל הכרה בקיומו, ללא קשר לתוכן מעשיו, וזה מה שבעצם מאפשר לו להיות הג'וקר – הנבל הכי גדול ומסוכן בעיר גות'הם. ג'וקר הוא עד כדי כך לא צפוי, שכל מילה נוספת שלי על כך עלולה להפיל עליכם\ן צרורות של ספויילרים, ולכן אמנע מכך. כל חיי אדם אשר נגזלים בידי הג'וקר בסרט, יוצרים הרבה עומק ומשקל. אף אדם בסרט לא מת סתם. ג'וקר הורג, ואילו הצופה לא יכול שלא לחשוב – למה באטמן לא בא לקחת אותו ולהכניס אותו לכלא? אך התשובה לכך היא חלולה ופשטנית למדי. האדישות של הג'וקר מובילה אותו להרוג ובעצם לרדת את המצולות, כלומר החושך והרועה. ג'וקר הורג כי עצם המעשה מעניק לו תחושה של קיום, כמו ששום דבר אחר בעולמו שלו ובעולם הסובב אותו, וגם כי הוא פשוט יכול. מה צריך אדם לעשות לפני שיידע מי שהוא באמת (נבל) ? כנראה שלהרוג, והרבה. המלצת העורך: זהו סרט עמוק, ובהרבה מובנים אפילו מטריד. אך אם אתם\ן חובבים וחובבות ספרי קומיקס, ואתם באמת מתחברים למה שמסופר בהם – אתם תיהנו מהסרט הזה. אך אם אתם באים בצפייה לראות את באטמן בועט ומנגח נבל ראשי בסרט, אז אני מניח שהבדיחה היא על חשבונכם. ראו הוזהרתם!