הוריה של גלית היו מודאגים מאוד. הם ישבו מולי. אמה רחל דמעה בתכיפות, אביה יגאל שיחק באצבעות ידיו כמי שמשדר עצבנות יתרה. "אנא עזור לנו אייל, אנחנו מאבדים את גלית", אמרו לי. גלית הייתה נערה בת 15 וחצי. גבוהת קומה וחטובה, כמתבקש בחוג לבלט בו רקדה ב-8 השנים האחרונות. מורתה ניבאה לה עתיד של בלרינה. עם השנים הובילה קבוצה של 25 נערות רקדניות שרקדו במועדון לבלט, מקום ששמו הלך לפניו בכל רחבי הארץ.
גלית הייתה בתם של יגאל ורחל. אביה שמאי בחברת ביטוח גדולה, האם מורה בבית ספר בעיר מגוריהם. גלית הייתה בתם היחידה שבאה לעולמם לאחר שנים ארוכות של טיפולי פוריות, כאבים ותלאות. הם טיפחו אותה ברכות, בליטוף תמידי, נהגו בה כבזכוכית קריסטל דקיקה ושבירה. עד לפני חצי שנה לערך היא לא אכזבה אותם. ציוניה בלימודים לא ירדו מ-90, היא נבחרה מבין שכבה שלמה יחד עם שתי בנות נוספות ללמוד בחוג משפטים באוניברסיטת תל אביב במסגרת פרוייקט מיוחד ורקדה והתברגה כמובילה בחוג לבלט. הכל נראה טוב.
הצרות התחילו, כך סיפרה לי רחל, כבר בחודשיים הראשונים של גלית בחוג למשפטים באוניברסיטה. גלית הכירה סטודנט, גבר צעיר בן 23, עלם חמוד מהשכונות הדרומיות בתל אביב, שלמד משפטים באוניברסיטה.
במסגרת פרוייקט חונכות נצטווה על ידי דיקן האוניברסיטה לתת לגלית באופן קבוע קורטוב של מידע שבועי בנושא משפטים, וכך החלו השניים להיפגש אחת לשבוע.
הוא היה ממוצא תימני, גבוה, רזה ופניו פני ילד תמים. "אולי", אמר לי יגאל, "זה מה ששבה את ליבה של גלית שלי, בחור גדול עם פני ילד בגילה".
השניים החלו להיפגש גם בימים שלאחר פגישות הלימודים, ואחר-כך בתדירות יום יומית. כשהחל לבקר בביתם ממש ערב ערב, השתוממו הוריה, שהרי מדובר היה בחוג להעשרה בלבד ולא היה צורך במפגשים אינטנסיביים שכאלה.
ערב אחד כשהציצו מחלון חדר השינה שלהם בקומה השנייה ראו את גלית נפרדת ממנו בנשיקה ארוכה. אז הבינו שיש לה "חבר",סטודנט בגיל 23 המבוגר ממנה ב-8 שנים.
הם לקחו את זה קשה.
כשנכנסה לביתה לאחר הנשיקה הארוכה הושיבו אותה השניים, נסערים מאוד, לשיחה בטונים גבוהים. "מה פתאום גבר בן 23 יוצא עם ילדה בת 15?"… הטיחו בה.
והיא, נעלבת עד עמקי נשמתה השיבה להם, "15 וחצי עם דגש על החצי, אם לא אכפת לכם"…
מכאן החל להתגלגל כדור שלג. מאותו ערב לא הגיע הסטודנט לביתם. גלית שהייתה נערה פיקחית (כבר אמרנו) הסבירה לו שהוריה לא רואים בעין יפה את הקשר ביניהם, ושניהם החליטו כי מוטב שלא ישוב לביתם.
מעתה החלה גלית ללכת לדירתו, חדר סטודנטים שבמשכנות הסטודנטים שבאוניברסיטה. תחילה נעדרה ערב אחד, אחר כך שניים וכעבור חודשיים כבר נעדרה יום יום מביתה עד לשעות הערב המאוחרות.
בבית החלו צעקות, מריבות, אפילו עונשים. "כן, כן, עונשים", אמרו לי ההורים, "מה שלא עשינו עד גיל 15 וחצי התחיל פתאום".
אבל כנראה שזה לא בריא להתחיל עם עונשים בגיל 15 וחצי כי אז אין להם סיכוי…
גלית שמה קצוץ, ויום לאחר שנענשה חמורות בביתה, טלפנה והודיעה בשמונה בערב כי הערב תישאר ללון אצל הסטודנט.
תוך שעתיים, ולאחר שהפכו כל חדר באוניברסיטה, הגיעו רחל ויגאל לחדר בו התגורר הסטודנט, הקימו קול צעקה רמה וירדו יד ביד עם גלית לרכבם והביתה. גם בבית נמשכו הצעקות והמצב התדרדר עד כדי כך שיגאל לא שלט בעצמו והחטיף לגלית סטירה מצלצלת.
באותו לילה לא נרדמו. למחרת, כשהתקשרה מורתה של גלית לבדוק מדוע לא הגיעה גלית למבחן גורלי בהיסטוריה של ארץ ישראל, הבינו הוריה כי גם להם היה היום שיעור בהיסטוריה של ילדים מורדים. גלית הבריזה מבית הספר ומאותו יום עשתה זאת בתדירות גבוהה.
עברו 6 חודשים מאז הנשיקה ההיא. גלית ירדה בלימודים, הפסיקה לרקוד בחוג לבלט, ובשל רמת הציונים החדשה נופתה מהחוג למשפטים באוניברסיטה. היא בילתה במעונות הסטודנטים יותר ויותר…
לאחר ששמעתי את הסיפור ידעתי מניסיון רב שנים ומניסיוני עם ילדים מתבגרים, שאיתם זה "קצת קשה" ולכן החלטתי שהמטרה שלי תהיה… הסטודנט.
כן, כן, אתקוף את הבעיה מחזית אחרת.
שטחתי בפני רחל ויגאל את דרך פעולתי ואת צורת עבודתי והסברתי להם במה הדברים אמורים. הם שילמו לי ללא היסוס ולחצו את ידי בחום. תוך כדי פרידה אמרה לי רחל שאם היא תאבד את גלית אין טעם לחייה… הבנתי את האם ורציתי לעזור לה.
ביומיים שלאחר פגישתנו ביליתי רוב היום באוניברסיטה, אוסף חומר ומרחרח על הסטודנט. למדתי עליו דברים רבים מחברים, מרצים וגם מבני משפחתו. לא היה ספק שהבחור מבריק אבל זה לא שלל את השפעתו השלילית על הקטינה. ומי יודע מה עוד קורה שם ביניהם.
ביום חמישי בלילה הגעתי לאוניברסיטה. ממידע שאספתי ידעתי שהסטודנט וגלית נוהגים לבלות בכל ליל חמישי בפאב של הסטודנטים, כמו יתר החברים, עד אור הבוקר, במוסיקה וריקודים.
המתנתי להם על הבר.
כבר בתחילת הערב פגשתי בהם. הם נכנסו מחובקים, תפסו כריות על הרצפה והצטרפו לשולחן נמוך עם 10 חבר'ה אחרים. כיוונתי את המצלמה הסמויה לעבר השולחן ונתתי לה לעבוד.
הם לא הפסיקו להתחבק ולהתנשק. ממש זוג אוהבים חמוד, חשבתי לעצמי.
אחר כך קמו לרחבת הריקודים. המוסיקה הפכה קופצנית. לא הצלחתי להבין מהיכן שאבו את האנרגיות שלהם. כשקלטתי את הסטודנט מוציא כדור קטן מכיס המעיל שלו ומקפיץ אותו לפיו, הבנתי. הבנתי מיד גם מנין האנרגיה של הילדה שמולי כשהכדור עבר מהלשון שלו ללשון שלה…
התפללתי שגם המצלמה הסמויה קלטה… עכשיו כבר כעסתי עליו !
כל הלילה ישבתי על הבר. הברמנית, רוסייה נחמדה, שמחה על השטרות של 20 השקלים שהכנסתי לכוס הטיפים שלה כל חצי שעה לערך, והשקתה אותי במנות וויסקי גדולות מהרגיל תוך שליחת חיוכים וקריצות. כבר התחלתי לשקול ברצינות להתחיל לבלות פה….
לפנות בוקר נפרדו גלית והסטודנט מהחבורה וגררו את עצמם החוצה. נפרדתי מהברמנית בחיוך וקריצה של "עוד אשוב" ומיהרתי אחריהם.
ליוויתי אותם ממרחק של 50 מטרים עד לפתח חדרם במעונות. הצלחתי לתעד אותם נעצרים בכל הזדמנות ונמרחים זה על זו כשוקולד "השחר" על פרוסת לחם שחור טרי …
למחרת ישבתי במשרדי צופה בקלטת הוידיאו. התיעוד היה מושלם, כולל הכדור הלבן שנראה בבירור כשהוא מועבר בין הלשונות של השניים.
כעבור שעתיים הגעתי לאוניברסיטה. חיכיתי לדיקן שיסיים שיחת טלפון ארוכה עם תורם מארה"ב ונכנסתי למשרדו.
לאחר שיחה של חצי שעה התייצב לבקשתו הסטודנט מחוץ לחדרו ונכנסנו שלושתנו לחדר הישיבות הסמוך. הוצאתי את קלטת הוידיאו ומול עיניו הפעורות של הסטודנט הצגתי בפניהם את מכירת האלכוהול לקטינות והשימוש בסמים שמתרחשים במועדון הנחמד שהוקם מכספי תרומות לאוניברסיטה… הדיקן היה אדום כעגבנייה. לסטודנט הסברתי שמדובר בתיק פלילי עקב בעילת קטינה. בהסכמה אמנם, אבל עדיין מדובר בבעילה. ועם סמים, אלכוהול וקטינה הדרך להיות עו"ד וגאוות המשפחה… א ר ו כ ה !!!
יצאתי מהחדר מחייך, משאיר את הסטודנט בידיו של הדיקן שאת צעקותיו ניתן היה לשמוע עד חניית האוניברסיטה.
לפני שבוע קיבלתי טלפון מיגאל. מאז הפגישה אצל הדיקן עברו 4 חודשים לערך. ציפיתי לטלפון הזה… "גלית חזרה לרקוד. כבר 4 חודשים הם לא ביחד. הסטודנט נפרד ממנה "בלי הסברים"… הילדה פורחת" אמר לי. יכולתי לראות דרך הטלפון את הדמעות זולגות מעיניו. "תודה אייל", אמר, "תודה"…
"שימרו עליה", אמרתי, "להתראות".