בשבוע הבא נחגוג את חג החנוכה, חג שאינו מוזכר בתנ"ך ובכל זאת שמונה ימים מוקדשים לו. עם רדת החשכה כל בית ובית עוטה אור נרות ומתענג על סופגניות. המאמר מבקש לציין את תפיסת החג בתקופות שונות של העם היהודי, האם קודש הוא, האם מוטיב חילוני, או שניהם יחדיו.
חג חנוכה שונה באופיו מחגים אחרים. מדובר בחג שאינו מוזכר בתנ"ך, ובכל זאת שמונה ימים מוקדשים לו. הוא אינו יום טוב ושגרת יומו כולה חול, אך עם כניסת ערב חנוכה, כל בית מתכנס לחגוג בברכות שירה וסיפורי ניסים את החג. מצוות החג העיקריות הן הדלקת החנוכייה, ברכת "על הנסים" בתפילה ואמירת הלל שלם. בכל התפילות הנאמרות אין מזכירים את נס פך השמן, אלא את המלחמה ואת הישועה שבאה עמה, ובכלל זה טיהור המקדש וחידוש עבודת הקורבנות. החג שסממניו דתיים, אומץ גם על אחינו החילוניים, אשר ראו בחג את מוטיב הגבורה היהודי המתאים לנרטיב הציוני בארץ ישראל.
שני מוטיבים מרכזיים בונים את תכניו של חג זה, מוטיב הגבורה ומוטיב הנס. המרכזיות והיחס שבין שני המוטיבים משתנה מדור לדור על פי הזמן וההשקפה. הפיוט האשכנזי "מעוז צור ישועתי" סוקר את ההיסטוריה של עם ישראל ואת ההצלה שבאה לו בכל פעם מידי הקב"ה. אימוץ הפיוט הזה כחלק מטקס הדלקת הנרות מלמד על תפיסת החג כסמל להצלה של העם ממצוקותיו בכל זמן ובכל מקום. אצל הספרדים ובקרב עדות המזרח נהוג לומר את מזמור ל' בתהילים, "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד". כאן נשמרת נאמנות לנושא טיהור המקדש והמזבח כמוטיב מרכזי. בימי הביניים הייתה הפרשה של מלחמת החשמונאים וניצחונותיהם ידועה היטב ליהודים רבים, משום שנהגו לקרוא בציבור בשבת חנוכה את מגילת אנטיוכוס . (נקראת גם מגילת בני חשמונאי, מגילת חנוכה ומגילה יוונית)
המהר"ל ( 1605-1525 ) מלמד בדבריו שצירוף נס פך השמן לחגיגות בא להבליט את הצד הנסי שבאירועי החג, כדי שיהיה ברור לכל שמה שארע, כולל הניצחון הצבאי, בא מאת ה'. ולכן ציוו לפרסם דווקא את הנס של פך השמן, "לומר לך כי גבורת החשמונאים כמוה כנס השמן, ושניהם כאחד מהשמים הם".
בתקופת הגלות הארוכה הייתה נטייה להדגיש את הנס ואת הדלקת המנורה, ואילו החלק של מלחמת החשמונאים ביוונים התעמעם מעט. יש טוענים שמוטיב הגבורה הוצנע כדי שלא להבליט את שמחת היהודים ממפלת הגויים. בסוף המאה ה 19- , עם ההתעוררות הציונית, החלו להישמע במזרח אירופה קולות שמדברים בזכות החשמונאים ורואים בהם דגם לחיקוי.
אליעזר בן יהודה, מחיה השפה העברית, כותב בעיתונו "השקפה": "החשמונאים נטלו גורלם בידיהם, ואילו יציאת מצרים נכפתה על העם הר כגיגית… חנוכה הוא 'זמן חרותנו' ולא פסח!"; הרצל מסיים את ספרו "מדינת היהודים" במילים: "המכבים יקומו לתחיה"; הרב קוק מדבר על היותנו בנים לחשמונאים, לאותם גיבורים שמסרו נפשם על שמירת הקודש.
ביאליק בשירו "למתנדבים בעם" משווה את המתיישבים לחשמונאים ורואה בהם את בני המכבים. ז'בוטינסקי אומר לחייליו בלגיון היהודי בצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה: "כמו המכבים בשעתם נירשם גם אנו הלגיונרים בדברי ימי העם העברי… נוכיח לכל העולם, כי בעורקינו עוד נוזל דם גיבורנו הקדומים.
בתקופת מלחמת העולם השנייה מצאו עצמם היהודים במצב של חוסר אונים מול מכונת ההשמדה הנאצית. רבים מהם התרפקו על דמותם של המכבים ושאפו אל גבורתם ואל תעוזתם מול האויב. ב 1940- מפרסמת מרים ילן שטקליס ב"דבר לילדים" שיר תפילה שנאמר על ידי דני, ילד ישראלי שמבקש "עשני, אדוני, בין ליל – עשני גיבור חיל! …כמו מתתיהו עשני, כיהודה המכבי עשני, למדני, אדוני, למדני היות גיבור… כי אני צריך לבנות אווירון… ועליו כתוב… פה עולים יהודים אל ארץ ישראל!" מלחמת השחרור ותקומת המדינה העלו גל של יצירה, ובכלל זה שירים רבים, שבהם נקודת המוצא של המרד החשמונאי נגד הגזרות האנטי דתיות הוסבה לרעיונות החופש והדרור שעליהם נלחמו בני דור תש"ח.
עם הקמת המדינה והמלחמות הנמשכות מציין הרב גורן בהיותו הרב הראשי לצה"ל שחג חנוכה כולל שני מוטיבים, האחד הוא הניצחון המלחמתי, והשני הוא הנרות המפיצים אור רוחני שקורא לחופש ולדרור. הוא משווה אור זה לאורו של עמוד האש שהוביל את בני ישראל במדבר והביא לשחרור מעול העבדות. הוא רואה בניצחון הצבאי, אז כהיום, נס אלוקי, נס שבו מתגלים גבורתו וכוחותיו של האדם היהודי.
כיום כבר אין מדברים על הגבורה הפיזית. בחלק מן המקומות נכנסות הברכות המסורתיות, והנושאים שעולים הם בכיוונים רוחניים והומניים יותר. המכבים לא תמיד נזכרים, וכשיש התייחסות אליהם, מודגש יותר המוטיב של מעטים מול רבים. גם נס פך השמן נזכר, אך עם דגשים אחרים, של כישורי האדם, כמו למשל התמדה וכוח רצון. דגש רב ניתן למוטיב האור במובן הרחב שלו, הכולל את הצדדים ההומניים שבחיים. יש התייחסות לנושאים כמו קליטת עלייה, רדיפת שלום, המשכיות ומסירה מדור לדור. כיום מתחזקת התפיסה של עם ישראל כיחידה הכוללת חיים בארץ ובגלות, ולא רק של עם ישראל העצמאי, היושב בארצו. במדינת ישראל של כביתם של כל היהודים.