משפחת בלבן היא משפחה של חקלאים מרצון. מגני טל שבגוש קטיף, הם פונו ב-2005 על משק בגודל של 42 דונם ומאות אלפי צמחים לבור של ייאוש. המדינה מצאה להם שטח לא מוכשר בפאתי אשקלון, אותו הם הפכו לעסק מצליח – משתלת בלבן. תפסנו את רונית בלבן, אם המשפחה, לשיחת זיכרון, במהלכה בכי וצחוק החליפו זה את זה לסירוגין
קרוב ל-9000 בני אדם פונו בספטמבר 2005 מ-22 ישובים בגוש קטיף וחבל עזה (וארבעה ישובים נוספים משומרון). ביניהם משפחת בלבן מגני טל – אבא יעקב , אמא רונית והילדים: איילת הבכורה והתאומים אבי ועופרה – שגורשו, מבחינתם, מגן עדן, בו היה להם בית שמח בו גידלו את ילדיהם, עסק חקלאי משגשג וסביבה תומכת ואוהבת. במהלך הראיון כולו לא שמעתי מפיה של רונית, ולו פעם אחת, את המילה "פינוי". היא מדברת באופן הכי טבעי על "הגירוש" כמכה השנייה והמטלטלת אותה עברה המשפחה.
מכות בגן עדן
שלוש שנים לפני הפינוי יעקב נסע לשווק את הצמחים שהם גידלו. בעת ששהה במשתלה בכוכב יאיר, ערבים מקומיים גנבו את רכבו. יעקב שהבחין בהם כשהם משתלטים על רכבו ומתעדים לגנוב אותו, ניסה לעצור אותם בגופו, קפץ על הרכב ויצא מהמקרה הזה בשן ועין. הוא נפצע קשה. הרופאים טענו שיש סיכוי שהוא לא ייצא מזה, אך למשפחה היה ברור שהצבר החזק שהיה קצין בצבא, ייצא מזה, גם ייצא. "הוא לא יוותר כל כך מהר על חייו", נזכרת רונית ובקולה עצבות. חומרת הפציעה הייתה כה קשה, עד כי נאסר על יעקב לצאת מהבית במשך 10 שנים. "לא הייתה עצם אחת בפניו שנותרה במקומה", משחזרת אשתו.
במהלך ההתמודדות הקשה עם המכה הזו, התדפקה על דלתם ועל דלתות של רבים אחרים בגוש קטיף וחבל עזה מכה נוספת – לא פחות קשה, אם לא יותר. ב-2005 הבלבנים קיבלו צו פינוי מכל עולמם. "בתוך הפציעה של יעקב, המכה הזו הייתה קצת קשה מנשוא", היא אומרת.
"אנחנו משפחה של חקלאים מרצון", מתארת רונית. למעט יעקב, שלמד בפקולטה לחקלאות והוא אגרונום במקצועו, רונית הייתה מורה לטכנולוגיה שהבינה מהר מאוד שצו חייה כופה עליה שינוי לחקלאות. אף אחד מהילדים לא פנה לחקלאות בבגרותו – איילת עורכת דין, אבי הוא בעל תואר בצילום ותקשורת ואיילת היא בעלת תואר בפסיכולוגיה, ולמרות כל זאת, כל המשפחה עוסקת למחייתה בחקלאות.
כשרונית מתארת את המקום ממנו הם גורשו, אפשר להבין אולי טוב יותר את משמעותו העמוקה של חווית הגירוש מבחינתם. "גני טל הייתה גן עדן. הייתה פרנסה טובה. האנשים שם היו כל כך מיוחדים וטובים, כאילו חיינו בכוכב אחר. הנוף, איכות החיים והסביבה, ההון האנושי. היינו ממש מאושרים". אפילו גל האלימות שהחל בשנים 2003-2004 מצד השכנים הפלשתינים, לא הזיז אותם. "בכל גל אלימות העלנו את הרף", מספרת רונית ומפרטת, "אמרנו שאם יזרקו עלינו אבן – נעזוב. אז זרקו עלינו אבנים ונשארנו… אם יזרקו עלינו בלוק – נעזוב. אז זרקו עלינו בלוקים ונשארנו… אפילו ירו עלינו. כל פעם העלנו את הרף, כי ידענו שאת גני טל לא נעזוב לעולם. היינו מאוד מאוחדים. אם לא היו מפנים אותנו, היינו יושבים היום באותו מקום".
לא מוותרים על העסק
כשתהליך הפינוי היה מוחשי, ההחלטה של תושבי גני טל (כ-50 משפחות) הייתה שעוזבים ביחד ונשארים ביחד. כך, הם הבינו, יהיה קל יותר והם יוכלו לתמוך האחד בשני בתקופה הקשה, וכך אכן היה במלחמה הקשה נגד מנהלת ההתנתקות. "אם לא היינו שם לתמוך אלו באלו, לא ברור איך זה היה נגמר". משפחת בלבן החליטה לא לוותר על העסק בשום מקרה. "הייתה לי פחות בעיה לוותר על הבית. בית נבנה בכל מקום שישימו אותנו או בכל מקום שנחליט, אבל אם יפרקו את העסק, מי מבטיח לנו שנוכל לבנות עסק דומה במקום אחר?", מסבירה רונית.
"עסק חקלאי נבנה במשך שנים רבות. אנשים שעסקו בחקלאות כל חייהם פינו את המקום כשהיו בני 50, 60 ואפילו 70. מי יכול לבנות מחדש עסק כזה בגיל כזה? היו שם חקלאים מדהימים. הם בנו משקים לתפארת מדינת ישראל. אחרי הגירוש הם לא חזרו להיות חקלאים. החקלאות נמחקה! מעט מאוד נשארו חקלאים, רק אלו שיש להם ילדים בעסק. מי שאין לו ילד בעסק אין לו מה לחפש בחקלאות".
מגל"ן בשירות משפחת בלבלן
בזמן הפינוי, אבי ויופרה שירתו בצבא. מבחינתם הפינוי הכיל משמעויות כפולות: הנאמנות לבית מול ביצוע הוראות. הרי הצבא, כחלק מכוחות הביטחון, נערך לפינוי ולמחזות עתידיים לא נעימים. "אבי שירת ביחידת מגלן. שאלו אותו ביחידה אם יוכלו לעזור? ואכן עזרו – מגל"ן הכניסו כל יום משאית לחממות של משפחת בלבן והוציאו עליה צמחים. "אם ישאלו במחסום מה זה? תגידו שאלו צמחים שנתרמים לבסיס של היחידה", וככה כל יום משאית של יחידת מגלן עזרה לנו לבצע העברה של צמחים מהחממות בגני טל למשתלה החדשה באשקלון".
"היו לא מעט רבנים שטענו שבסוף לא יהיה פינוי", נזכרת רונית. "אנחנו לא סמכנו על אף אחד בעניין הזה. היה ברור שצריך להתחיל להתכונן לגזירה הזו. היה לנו משק של 42 דונם עם מאות אלפי צמחים. מי יארוז את כל זה? איך אורזים את כל זה? ביקשתי מעופרה שתלך לחוף הים ותגייס בנות שהסתננו לגוש קטיף. אמרתי להן שאני צריכה עזרה באריזה. 'אנחנו לא אורזות', הן אמרו והלכו. למחרת, בשעה 05:00, כולן התייצבו. הן ישבו שורות שורות. שאלתי אותן: 'מה?' הן אמרו שהרב שלהן אמר שהן תסייענה לכל מי שמבקש סיוע, בין אם זה בלשתול צמחים, בין אם זה בעקירתם ובין אם זה בהובלתם, נשיאתם… כל מה שיבקשו – תעשו. היה לי נורא קשה עם זה. הן הרגישו שבשעה שהן אורזות, הן למעשה מסייעות למגרשים".
הפרחת השממה באשקלון
המפונים חשבו שבגלל שהמדינה גירשה אותם מביתם, היא תדאג להם היטב כדי שזיכרונות הפינוי, על כל מה שמשתמע מהם, יהפכו למתוקים ככל האפשר. אלא שהמציאות הכתה על פניהם. "לא נתנו לנו כלום", מספרת רונית. "נאבקנו, אני ואיילת (כזכור, יעקב לא יכול היה לצאת מביתו), כמו אריות ולביאות, חודשים, ישבנו ימים ושעות בכנסת, הפכנו שולחן במשרד החקלאות, אמיתי. פשוט הפכנו שולחן כדי שיבינו עד כמה אנחנו רציניים. אמרנו שאנחנו לא נוותר על העסק. המדינה שפירקה לנו אותו חייבת לסייע לנו למצוא שטח חקלאי לפתיחתו מחדש". אז הם חיפשו ומצאו שטח בפאתי אשקלון. קיבלתי שממה ליד אשקלון והפרחתי אותה. הדבר הראשון שעשיתי בחממות החדשות באשקלון – תליתי דגל ישראל. איזה ריקושטים קיבלתי, כמה כעסו עליי.
התחילו להפשיר את השטח מספר חודשים בלבד לפני הגירוש. אנחנו ומשפחה נוספת מהיישוב היינו הראשונים שקיבלנו שטחים במתחם הזה. "תהינו איך אחרים לא נלחמו כדי לקבל שטחים, למעלה מ-90% מהחקלאים שהיו באזור, סיימו את עיסוקם בחקלאות אחרי שגורשו. הייאוש השתלט עליהם. הם הפסידו את כל עולמם. למעשה אין כסף נזיל, כל הכסף יושב בתוצאת החקלאית, וכרגע אין תוצרת חקלאית – המשקים פורקו. אנחנו הוצאנו משם משאיות על גבי משאיות כדי לשמור את מה שגידלנו וטיפחנו. קיבלנו הלוואות בערבות מדינה שהיינו צריכים להחזיר כעבור שנה, אבל את הפיצויים לא קיבלנו, ומהתוצרת אין לנו עדיין מה לעשות.
בשנים 2005-2006 מחיר הברזל הרקיע שחקים. כולנו ודאי זוכרים את התקופה הזו שכל דבר שעשוי היה ברזל – נעלם! אפילו מכסי ביוב. הצבא גילה לפתע שכל מטרות האימונים בשטחי האש נעלמו. היו אלו טנקים ושלדות ישנות, כולן עשויות מתכת. על הרקע הזה, עלות בניית החממה החדשה באשקלון עלתה פי 1.5 יותר מהעלות הרגילה, וכך, הפיצויים שקיבלה משפ' בלבן עבור החממה שנהרסה בפינוי, לא הספיקו לבניית החממה החדשה. "את כל מה שיש לו, החקלאי קובר באדמה, וככה הוא חי. עד עצם היום הזה אנחנו מחזירים חובות של הלוואות שלקחנו אז, בגלל המחיר הגבוה של בניית חממות חדשות. הפיצויים הספיקו לכ-40% מערך בניית חממה חדשה. הוצאנו את כל החסכונות שהיו לנו כדי לבנות מחדש".
מייצוא לשיווק
משפחת בלבן עסקה בייצוא של תוצרת חקלאית. אלא בשנת 2011 נחתה על המשפחה מכה נוספת – אגרקסקו יצוא בע"מ (חברה ישראלית שעסקה ביצוא תוצרת חקלאית מישראל ונהנתה במשך 37 שנים ממעמד מונופוליסטי בתחום, עד התרסקותה, מכירתה והפיכתה לחברה פרטית) פשטה את הרגל והיצוא מבחינת הבלבנים הסתיים. רונית שכרה דירה בהארלם שבהולנד כדי ללמוד כיצד עושים זאת שם. משהבינה כי על מנת לייצא בהולנד, חברות חייבות להיסחר בבורסה, שבה ארצה והמשפחה החליטה, בלית ברירה, להתחיל לשווק את תוצרתם לשוק המקומי. הם רכשו משאית, ועוד משאית, והחלו לעשות מה שלא עשו קודם. בשנת השמיטה הראשונה, הייתה ירידה של 30% בהכנסות. "את זה יכולתי 'לבלוע'", מספרת רונית, "אבל הפעם הבאה הייתה כבר ירידה של 70% בהכנסות, ואת זה כבר המשפחה לא יכלה לעכל. בשנה הבאה יש שנת שמיטה שוב, ואני פוחדת פחד מוות ממה שהשנה הזו תביא עמה. ארגונים גדולים הפסיקו פרויקטים של שתלים וצמחייה. בשנה הבאה ברור לי שנלך יותר למגזר הפרטי".
מבחוץ נראה, לכאורה, שמאחורי פינוי גוש קטיף, הייתה היערכות לוגיסטית חסרת תקדים, אבל אז שומעים את הסיפורים של המפונים ומבינים שככל הנראה הייתה היערכות, אבל לא בטוח שלוגיסטיקה הייתה חלק ממנה. "ארזנו את כל הבית לתוך מכולה. במשך 5-6 שנים לא ידעתי אפילו איפה המכולה שלי. המכולות שכבו ביד בנימין, זו על גבי זו. איש כמעט לא ידע איפה המכולה שלו. המדינה השאירה לנו לטפל בפריקת המכולות. אנחנו היינו צריכים לדאוג לפזר את המכולות על הקרקע מהמערום בו הם הושארו. 10 שנים אחרי הפינוי פתחתי את המכולה – מצאנו קופסאות שימורים, עוגיות – כל מה שנארז היה שם. אמרתי ליעקב שמצאתי את הגיגית עם הכביסה המלוכלכת מ-2005. בכינו וצחקנו בו זמנית כשפתחנו את הקונטיינר – מזכרות יפות מגוש קטיף".
תחילה גרה המשפחה במשך 3 חודשים בצימר בקיבוץ חפץ חיים שקיבלו את המפונים "בצורה מעוררת השראה", בוחרת רונית את מילותיה בקפידה. לאחר מכן הם שוכנו בקרווילות ביד בנימין. כיום רונית ויעקב גרים בגני טל החדשה עם יתר מפוני גני טל הישנה של גוש קטיף. "אנשים בישובים שהיינו בהם יצאו מגדרם כדי לעזור לנו. דווקא המדינה לא עשתה זאת. מכיוון שלא מצאנו את המכולה, ומי שכבר זיהה את המכולה שלו לא יכל להגיע אליה, נאלצנו לקנות את הכל מחדש, מ-א' ועד ת' – מכשירי חשמל, ריהוט, הכול. אבל היום המשפחה מתכנסת כל שבת יחד – 20 איש ליד השולחן – מאושרים!
הבנים לקחו את העסק. אני לקחתי צעד אחורה. הם עושים טעויות שגם אני עשיתי. את חלקן אני מאפשרת להם לעשות, כי רק ככה לומדים. אני יכולה להגיד שבסך הכול אני מתהלכת במשתלה כמו טווס – גאה במה שיצרנו. גוש קטיף יושבת לי כמו אבן בלב. זה הבית האמיתי והנצחי שלנו.