יצחק רבין – נציגה הטוב של הדמוקרטיה הישראלית. יגאל אמיר – הכוח ההרסני שהביא לאובדן האמון והעצמאות של הדמוקרטיה הזו. למעלה משני עשורים חלפו מאז המעשה שזעזע מדינה שלמה – האם ניתן לומר בביטחון כי שורשי ההסתה והאלימות תוקנו וטופלו כנדרש?
אין ספק כי רצח רבין יצר משבר חריף בחברה הישראלית, בעיקר כי רצח זה בישר את כישלונה של הדמוקרטיה, או יותר נכון את הכלים הדמוקרטיים שבאמצעותם משנים את המציאות. רצח רבין מסמל את שיאה של האנטי-דמוקרטיה, את האלימות שבאה לרצוח דעה ואת זה האוחז בה. רצח כזה מסמל גם חברה שבטית ושסועה, חברה חוששת ומפולגת, ולא מדבור בתופעה שטחית, אלא בפצע עמוק שמונע מאתנו בכל מחיר, כחברה, להתאחד סביב חזון אחד משותף וגדול – שלום, אחווה וידידות. רבין, ששירת כרמטכ"ל, אחז לא מעט בנשק בימי חייו. נשק שמטרתו לא הייתה רק להרוג, אלא גם להגן. רבין היה לוחם בצבא ההגנה לישראל, אך הוא היה גם לוחם בצבא השלום, כפי שהוא בעצמו העיד. לולא היה חייל בצבא ההגנה לישראל, הוא לא היה חייל בצבא השלום. דווקא כשמכירים בקוטביות הזו, אז אפשר להפנות את הגב למלחמה ולקבל בברכה של השלום. רצח רבין הוא לא מות הדמוקרטיה הישראלית, אלא הוא מותו של אחד משליחה ומגניה של הדמוקרטיה הזו.
באחד הגיליונות הקודמים כתבנו ביקורת לגבי הסרט "ימים נוראים", ובו נכתב: "אין ספק, ישראל היא מדינה מיליטריסטית – מדינה שבה הצבא הוא כמעט מהות הכול, הסיבה לקיומנו, הסיבה לביטחוננו וכן הלאה. כמות הנשקים במדינה והנגישות שלהם לאזרחים אולי הופכים את ישראל לאחד המקומות הקטלניים בעולם." (מיתוך גיליון 645, ע"מ 24). יש הגיון מסוים בזה שלאזרחים תהיה היכולת לשאת כלי נשק, וכדי להבין אותו יש לחזור לתיקון השני של חוקת ארצות הברית שאושר ב-15 בדצמבר 1791, כחלק ממגילת הזכויות. תיקון זה בעצם מגן על הזכות של אזרחי ארצות הברית לשאת נשק. בתקופת הקמתה של ארצות הברית, החשש מהפיכה צבאית הביא להתנגדות לקיומו של צבא מקצועי, ובמקום זאת להתבססות על מיליציה אזרחית בה שותפים כלל האזרחים אשר יתגייסו עם נשקם במידת הצורך. מנגד עלו דרישות לקיומו של צבא סדיר כדי להגן על המדינה. אולם גם התומכים בצבא סדיר הכירו בסכנתו והציעו מנגנונים למנוע הפיכה צבאית. חוקת ארצות הברית קובעת שהממשלה הפדרלית תורשה להחזיק צבא וכי המדינות תוכל לקיים מיליציות אזרחיות בלבד. חובת הדאגה לחימוש המיליציות הוטלה על ממשלת ארצות הברית ולא על המדינות, ובכך עלה חשש שממשלת ארצות הברית לא תקיים את חובתה לחמש את המיליציות ותשאיר את המדינות ללא יכולת התגוננות כנגד הצבא הסדיר של ארצות הברית. במטרה למנוע אפשרות כזאת, הוכלל במגילת הזכויות שחוקקה בצמוד לחוקה עצמה, התיקון השני שקבע שלא תוגבל זכותם של האזרחים לשאת נשק.
על אף שאין בישראל חוקה, ובטח שלא חוק שאומר שלכל אזרח ניתן להשיג נשק ללא כל הגבלה, ישראל הינה עדיין מדינה "מבורכת" בכמות נשקים אדירה, מה שהופך אותנו למדינה צבאית מאוד שתפוצת הנשקים בה היא מהגבוה בעולם (כמות הנשקים לעומת כמות האזרחים). נתון זה כמובן קשור לרצח רבין בכך שהנגישות לאמצעים קטלניים היא קלה יחסית. התיקון השני לא קבע שמותר לאזרח לקחת את החוק לידיים ולרצוח את הנשיא למשל, כפי שכבר קרה מספר פעמים בארצות הברית, אלא קבע כי במידה ותהיה השתלטות צבאית על המדינה – אז האזרח יוכל להגן על עצמו ועל הקהילה בה הוא חי מפני זה. השימוש שעשה יגאל עמיר בנשק לא היה למטרת הגנה – לא הגנה על ערכים, עקרונות, אמונות או אפילו על חייו. יגאל עמיר השתמש בנשק למטרתו הרעה והפסולה – לשם רצח הדעה ורצח האיש שהחזיק בה. חובתנו כחברה היא להתנכר לאלימות, לגבש יחד חזון של חברה לא אלימה ולהתנגד לה בכל דרך – זה אתגר חברתי שעלינו כישראלים לקחת על עצמנו.
הדמוקרטיה הישראלית רוויה בהגדרות ובדעות, החברה שלנו מורכבת מאשכנזים ומזרחים, מדתיים וחילוניים, מיהודים וערבים, מתושבי המרכז ומתושבי הפריפריה – ולכל קבוצה שכזו יש חזון משלה בנוגע לישראל. יש כאלו שהיו שמחים שזו תהיה מדינת כלל אזרחיה, ויש כאלו שהיו שמחים אילו ישראל הייתה מדינת הלכה. יש כאן מאבק תמידי על האופי של המדינה, ואף צד לא מוכן להתפשר או לוותר על חזונו למען האחר, דבר אשר מקשה לאחד את העם. אנו עדים לכך בפלונטר הפוליטי שמתרחש כעת במדינה: הקיפאון בהקמת ממשלת אחדות נובע מחוסר הנכונות של שני הצדדים לבצע וויתורים ושינויים דרמטיים על מנת להימנע מבחירות שלישיות, ואילו ההסתה שנראית ונשמעת מכל מקום כמעט ומבשרת על רצח פוליטי נוסף בישראל, שספק אם נצליח לצאת ממנו. ובכן מדוע רצח פוליטי הוא מעשה כמעט אבסורדי? מכיוון שרצח במסגרת דמוקרטית הוא מעשה כל כך קיצוני שנוגד לחלוטין את יסודות הדמוקרטיה. הדמוקרטיה, כאמור, הינה המסגרת הפוליטית היחידה שבה יכולים לחיות בשלום ובשכנות מגוון רחב של דעות, זו מסגרת המאפשרת רב-שיח בכל נושא ללא שום צורך באלימות. דווקא הדמוקרטיה היא התרופה הטובה ביותר לחברה הישראלית המשוסעת משום שהיא מהווה את הבסיס לצמיחה פורייה של תרבות פוליטית ודמוקרטית.
מעבר להכרעה בסוגיות הפוליטיות, אחת ממעלותיה של הדמוקרטיה היא השמירה על זכויות האדם והאזרח, הגנה על חלשים והגנה על כבוד האדם – כל אותם הדברים שיגאל עמיר לא שותף להם ולא מייצגם. יגאל עמיר, רוצחו של ראש הממשלה, מהווה את השוליים החולים של הדמוקרטיה, שהם חוסר הבנה והפנמה של חוקי יסוד כגון חופש הביטוי, שוויון וכבוד האדם באשר הוא. יגאל עמיר לא ייזכר כמי שניסה לאתגר תפיסות אלו או להציע חלופה אליהם, אלא כמישהו שחתר תחתם וניסה לעוות את הדמוקרטיה, שכביכול "כפתה" עליו להיות שותף לערכים אלו שכלל לא רצה להיות שותף להם. סיבה נוספת מדוע רצח פוליטי במסגרת דמוקרטית נוגד את השכל הישר, הובהרה היטב על ידי השופטת אסתר חיות, נשיאת בית המשפט העליון: "במדינה דמוקרטית, שופטים, להבדיל מאנשי צבא למשל, אינם נמנים עם מי שהתפקיד והשליחות הציבורית שנטלו על עצמם עלולים לעלות להם בחייהם". אם נחליף את המילה "שופטים" במילה "ראש ממשלה" הרי שהמשמעות נשארת אותו הדבר – הדבר המהותי הוא שאף שליח ציבור, פרט לאנשי צבא, אינו מסכן את חייו כאשר הוא או היא נוטלים על עצמם תפקיד שמטרתו היא לשרת את האזרחים.
השיח שנוצר בחברה הישראלית עקב רצח רבין היה בחלקו מתלהם ובחלקו האחר כואב ואמתי אודות הטראומה הלאומית שנוצרה בעקבות המעשה. רצח רבין יצר קונצנזוס, חלקים רחבים מן העם התאבלו יחדיו על לכתו, כולל דתיים, חילונים, אנשי שמאל ואני ימין, עיתונאים, כתבים וכל השאר. היינו פחות מפולגים אחרי הרצח. החברה הייתה זקוקה לתרפיה מיד לאחר הרצח, וכולם רצו לקחת בזה חלק, כולל התקשורת והפוליטיקאים. לאט היה נראה כי החברה הישראלית חזרה למסלולה. השאלה היא אם כן – לצד מי צריכה להתייצב התקשורת? האם עליה לישר קו עם העם, או האם עליה לשמש כשופר להסתה מפיהם של פוליטיקאים כאלו ואחרים? כך או כך, אסור לנהל קרבות פוליטיים על הגב
עצרת הזיכרון המרכזית לרצח רבין מטעם עיריית אשקלון התקיימה בתאריך ה- 06.11.2019, ח' בחשוון תש"פ, בין השעות 17:30-19:00 באולם בית יד לבנים. במקום התקיימה תערוכת תמונות מחייו של יצחק רבין ז"ל.