רגע לאחר שהתבשרה כי גברה על מחלת הסרטן הגיעה אווה פולטוב בת החמש מאשקלון ללשכתו של ראש העיר תומר גלאם והעניקה לו תעודת הוקרה מיוחדת על העזרה שהעניק לה ולמשפחתה ברגעי ההתמודדות הקשים * גלאם שהתרגש עד מאוד אמר: "ההתמודדות של אווה עם המחלה נגעה לליבי. אני זוכר את הימים שהייתי מנגב את הדמעות ועולה לחדר הטיפולים כדי להצחיק את אחי" * מעקב סטאר
את יום הולדתה החמישי ציינה אווה פולטוב עם בשורה משמחת: הסרטן שתקף אותה בגיל כה צעיר – נסוג. בין שלל ההחלטות המשמחות שקיבלה על עצמה האם סרינה במהלך השבועות האחרונים, בלטה ההחלטה להגיע ללשכתו של ראש העיר, תומר גלאם ולהוקיר לו תודה על כך שעמד לצדן ברגעים הקשים, תמך וסייע ככל יכולתו. בשבוע שעבר הגיעו השתיים לקומה הרביעית בבניין
בסיום הביקור אמרה האם הנרגשת: "רה"ע היה כל כך קשוב ורגיש וליווה אותנו לאורך כל אותה התקופה הקשה בחיינו וצריך לדעת להגיד תודה. אחרי הכל זה לא מובן מאליו".
גלאם הוסיף: "ההתמודדות של אווה עם המחלה נגעה לליבי. אני זוכר את הימים שהייתי מנגב את הדמעות ועולה לחדר הטיפולים כדי להצחיק את אחי".
כדי להבין מהיכן מגיעה רגישות היתר של גלאם לתושב, צריך לזכור מהיכן הכל התחיל:
גלאם גדל בשכונת רמת אשכול באשקלון כשהוא חולק חדר עם אחיו וישן במיטה 'ראש וזנב'
הבית בו גדל השפיע עליו לא מעט. סרינה ציינה בפני גלאם את העובדה שהיא נפעמת מהאנושית שלו ומהחום שהוא מקרין לתושבים. היא שאלה אותו איך ראש עירייה שמניע עשרות פרויקטים גדולים בעיר ומחולל מהפכה של ממש נותר כה רגיש וגלאם השיב שהכל מתחיל בחינוך מהבית: "אני יכול לומר לך שהמתנה הכי גדולה שהכנסתי לארגז הכלים שלי זה החינוך והערכים שקיבלתי מהוריי. החינוך שספגתי נותן לי את האפשרות להיות בראש ובראשונה אדם טוב יותר, לבוא ולהתנהג בצורה שאמור להתנהג כל אדם. לראות את האחר, לסייע לאחר, לתרום. וברוך השם כשנכנסתי לתפקידי כראש עיריית אשקלון לצד פרויקטים גדולים שאני יוזם למען העיר, לצד גיוס כספים ומשאבים ליישם את החזון שלנו כעיר שכיף לחיות בה ושבעזרת השם תהפוך לריביירה של מדינת ישראל. חשוב לי לשמור על קשר אישי עם התושב, אחרי הכל בתוך עמי אני חי. הסיפור של אווה המקסימה נגע לליבי וברוך השם היא החלימה ועם אישיות כובשת כמו שלה צפויה לה הצלחה רבה".
בדיקת הדם ששינתה חיים
סרינה אמא של אווה, לא תשכח לעולם את אותו יום שישי נורא. היא הבטיחה לחגוג לאווה יום הולדת עם עוגה שתאפה לכבודה. היא כבר הזמינה את המשפחה והחברים לחגיגה שאמורה הייתה להתקיים בשבת, אלא שביום שישי אווה לא חשה בטוב. היא התלוננה על כאבים ביד, היא הקיאה וחום גופה עלה. "בדרך כלל במצבים כאלה אני נותנת אקמול וקובעת תור לרופא. אבל הפעם משהו בתוכי צעק: 'בדיקת דם', 'בדיקת דם'. לקחתי אותה ל'טרם' הרופא לקח בדיקת דם וכעבור זמן קצר נתן לי הפניה לבית חולים 'ברזילי'. שאלתי 'מה העניין?' והוא אמר לי 'יש בעיה עם הדם'. הגענו ל'ברזילי' לקחו לה מלא מבחנות ועוד מבחנות של דמים ותוך כדי החום ירד, ההקאות
כשהגיעו לבית החולים 'שניידר' קיבלו את הבשורה הקשה בצורה רשמית.
"הגענו למיון של 'שניידר' מילאו המון המון בקבוקים עם דם. שאלתי למה כל כך הרבה מבחנות והם אמרו לי 'יש חשש ללוקמיה, אבל יתכן מאוד שמדובר בוירוס שהוא כמו מוטציה'. בהמשך לקחו את אווה לעשות בדיקת מח עצם ואמרו לי שהתשובה תהיה תוך שלוש שעות וקראו לי אחרי חצי שעה, הבנתי שזהו, שהנורא מכל נפל עלינו. הרופאה זימנה אותנו לשיחה ואמרה שלילדה יש לוקמיה ושזה סרטן הדם מסוג אגרסיבי מאותו הרגע החיים שלי ושל המשפחה שלי נעצרו והשתנו מהקצה אל הקצה. כל מה שהיה לפני כאילו לא היה קיים. יצאתי משם מעולפת, אחרי זה ירדתי למטה והייתי עם עצמי שעה וחצי, לא יכולתי לחזור אל הילדה כי בכיתי ולא רציתי שהיא תראה אותי ככה. לאחר מכן העלו אותנו לקומה שביעית בשניידר והפכנו להיות למטופלים באונקולוגיה".
כאמור לאחר האבחנה השתנתה שגרת חייה של סרינה ובתה מהקצה אל הקצה. אל משחקי הילדות המשעשעים שמאפיינים את גיל הילדות, התווספו טיפולים מורכבים ביותר ואשפוזים תכופים בבית החולים.
"התחילו לתת לה מגוון של תרופות, ארבעה מזרקים. ביום יומיים הראשונים זה עבד. ביום הרביעי היא הקיאה את המזרק האחרון. בהמשך נתתי לה באבקה עם יוגורט, כמה זה החזיק כמה ימים. בסוף היא הפסיקה לאכול גם מעדנים. הרופאים אמרו שאין ברירה חייבים לעבור לכדורים או לזונדה. ישבתי עם הילדה והראיתי לה ילדים עם זונדה. היא הבינה והחליטה לבלוע כדורים. ילדה בת 4 קיבלה החלטה אמיצה לבלוע כדורים! זה לא היה קל. אווה סבלה מהרבה תופעות לוואי בגלל הכי ותרפיה, בשלב הראשון של הטיפול היא לא יכלה לעמוד על הרגליים או לאכול, בשלב השני של הטיפול שהוא גם מלווה בהקאות, פצעים וקושי ללכת. השלב השלישי היה שילוב של סטרואידים שזה גרם לה לאכול הרבה. כשהמשיכו לסירוגין בטיפול אחר היא רק הקיאה ולא יכלה להכניס פירור לפה. כל הפה שלה היה
"אמא, מה זה סרטן"?
סרינה מצאה דרך מקורית להסביר לבתה אווה שיש לה סרטן. "לא הסתרתי כלום. עליתי אליה לחדר ואמרתי לה 'אווה יש לך סרטן', היא שאלה 'אמא, מה זה סרטן?' ואמרתי לה: 'יש עיגולים רעים שנכנסו לך לדם והם 'אוכלים' את כל הסמיילי הטובים. היא שאלה: 'אז מה צריך לעשות כדי לגרש את הסמיילי הרעים?' הצבעתי על העמוד של ה'כימו' ואמרתי לה: "כשהאחות באה ומדליקה את העמוד הזה , היא מכניסה לדם חיילים טובים שהורגים את הסמיילי הרעים', והכדורים שאת בולעת הם 'חיל האוויר' הם נופלים מלמעלה, והכימו הנוזלי זה 'חיל הים' –כולם ביחד נכנסים לגוף שלך ונלחמים בתאים הרעים. הבהרתי לה שבמלחמה כמו במלחמה זה יהיה לפעמים גם קצת כואב ולפעמים לא. אבל אנחנו ננצח. וכך היה. מה גם שהיא הבינה שאימא לא משקרת. האמת, בכל התהליך הזה חשובה מאוד. באחד מימי האשפוז ירדנו לקפיטריה ואווה סיפרה לאחד הילדים שהיא חולה בסרטן הדם והיא עוברת טיפולים ואבא של הילד ענה לה 'מה פתאום אין לך מחלה'. ואני אמרתי לו 'למה אתה אומר לה את זה?' אם אין לה מחלה היא תבוא ותשאל אותי, למה את מביאה אותי לפה? למה עושים לי כואב? למה דוקרים אותי? אני לא משקרת לילדה שלי, היא יודעת הכל והיא יודעת את האמת".
"כשהגענו לשניידר הכינו אותנו גם לנושא של נשירת השיער, הגעתי הביתה והתחלתי לדבר איתה על זה. אמרתי לה שייפול לה שיער אבל היא עדיין תישאר ילדה יפה ומהממת. למחרת הילדה לקחה מספריים וגזרה לכל הבובות שלה את השיער. לאחר מכן דיברתי איתה והיא הסכימה לקצר קצת את השיער שלה. העניין הוא שהכימותרפיה התחילה לעבוד כל כך חזק שהנשירה הייתה ממש מהירה וחזקה. העברתי יד על הראש שלה וכל השיער נשאר לי בידיים. הילדה יושבת לאכול ונופל לה שיער לתוך האוכל, היא ראתה את זה. אני לא אשכח, זה היה ערב פסח הראשון שאמרתי לאווה בואי אני אעשה לך קרחת כי השיער נופל לך בתוך האוכל והיא הסכימה. אני בעצמי לקחתי את המכונה ועשיתי לילדה שלי קרחת. יצאתי למרפסת והתפרצתי בבכי וחזרתי אליה בחזרה. נורא, פשוט נורא'.
סרינה מציינת כי המחלקה האונקולוגית הפכה למשפחה של ממש: "כשטיפול הצליח שמחנו כולם, כשהייתה יום הולדת חגגנו כולם. אווה הייתה אחראית צוות הווי ובידור היא הרימה את המחלקה. אבל לעולם, לעולם לא אשכח שבמשך שנה איבדנו 13 ילדים. היה מקרה אחד שילווה אותי עד יומי האחרון: הייתה תינוקת מקסימה בת 8 חודשים מכוסה בשמיכה, ניגשתי אליה למיטה. היא אחזה באצבע שלי בחוזקה. למחרת התינוקת המלאכית הזאת נפטרה. זה נורא, פשוט נורא".
קשר מיוחד עם ראש העיר
אל מול המלחמה במחלה של אווה הקטנה, נאלצה סרינה להתמודד עם בעיה כלכלית: "לא היה חסר לנו כלום. עבדתי בשתי עבודות והתפרנסתי בכבוד. אבל מאז שאווה חלתה כל החיים השתנו. הכל נעצר. חברה טובה שלי החליטה לסייע לנו – היא פרסמה ברשתות ערב פעילות חברתית כשכל ההכנסות יועברו אלינו. היה ערב מדהים בזכות הרבה אנשים טובים. פתאום נכנס גם רה"ע תומר גלאם ושאל איפה האימא של הילדה. לצערי, לא יכולנו להגיע לערב הזה כי אווה לא הרגישה טוב והייתה עם מורפיום. רה"ע ביקש את הטלפון שלי ולמחרת התקשרו אליי ושאלו במה אני צריכה עזרה. רה"ע ביקש שיסייעו לי במזון ובדברים נוספים. לצערי לא הכל קרה והסיוע שכן קיבלתי, הופסק. בדיעבד התברר לי שהוא נתן את ההוראה והיה בטוח שהכל בוצע. אבל בפועל זה לא קרה. כעסתי מאוד עד כדי כך שבבחירות לא תמכתי בו. עברו כמה שבועות והייתה פעילות בנאות אשקלון. שמענו שרה"ע תומר גלאם נמצא שם. הילדה אומרת לי 'אימא אני רוצה לראות את רה"ע ולהגיד לו שלום' הגענו, הוא ראה אותנו, עזב הכל והגיע ללחוץ לנו יד, התעניין בשלומה של אווה. סיפרתי לו על הכל והוא היה ממש מופתע. ראיתי בעיניים שלו שליבו נחמץ. הפעם הוא אמר לי 'קחי את הטלפון האישי שלי. ואם אני לא עונה – שלחי הודעה'. נפרדנו עם הרגשה טובה. הרגשתי את טוב ליבו של ראש העיר וזה חימם לי את הלב". בינתיים אווה סיימה את הטיפולים ורצינו להחזיר אותה כמה שיותר מהר לשגרה והיינו חייבים סייעת מלווה. היות והיה צריך להרחיק אותה מילדים, להקפיד על היגיינה וכו'. בעירייה קיבלנו תשובה שלילית שלא מאשרים סייעת. כתבתי לרה"ע תומר גלאם הודעה. כעבור שעה קיבלתי טלפון. המזכירה שאלה אותי מתי אווה רוצה להיכנס לגן ושהכל בסדר. אחרי כמה ימים קיבלתי טלפון מרה"ע והוא שאל אם העניין טופל. האמת? לא היו לי מילים להודות לו. אני לא יודעת אם יש ראש עיר עם נשמה כזאת גדולה ולב כזה טוב".
סרינה מציינת שוב ושוב את התמיכה שהיא מקבלת מהרשות: "בפסח פספסתי את ההרשמה לקייטנה. היה חשוב לי שהיא תהיה בקייטנה על מנת לא לפספס את הרצף משום שגם ככה קשה היה לה לחזור לשגרה. הגעתי באיחור לפקידות ונאמר לי שההרשמה נסגרה. אמרתי להם תעבירו בבקשה לראש העיר שמדובר באווה וגם כאן דאגו לה. אני חייבת להדגיש שבתוך כל הכאב שלנו והמלחמה על החיים של אווה, זה מחמם לדעת שיש לנו אוזן קשבת בעירייה"
בימים אלה חגגה אווה יום הולדת 5.סרינה מציינת בסיפוק כי גם כעת גילתה אנשים טובים: "בחור בשם איתן מראשון לציון שליווה אותנו בטיפולים לקח על עצמו להפיק את יום ההולדת. אמרתי לו שאני רוצה מגה הפקה. הוא אמר לי 'אל תדאגי זאת תהיה יום הולדת שאווה לא תשכח לעולם. באמת כולם נרתמו. חברות הכינו לנו עוגות, בר מתוקים מרשים, אילן וגלי דאגו לכיבוד, בחור בשם משה תרם אולם בבית כנסת, מהנימוס שלחתי הזמנה לראש העיר ושכחתי מזה. אמרתי בטוח לא יהיה לו זמן להגיע ליום הולדת. התחילה יום ההולדת, רקדנו שרנו. פתאום אני מקבלת טלפון 'שלום, בעוד חצי שעה ראש העיר מגיע'. חשבתי שצוחקים עליי, אבל הוא באמת הגיע. כולם היו בשוק הוא בירך אותה, רקד והביא לה מתנה יפה היה ממש מרגש. אני משוכנעת שזו יום הולדת שאווה לא תשכח עוד הרבה מאוד זמן".
סרינה מוסיפה: "ריגש אותי מאוד לראות את ראש העיר מדבר עם אווה בגובה העיניים, הוא התעניין בה באמת ואווה הרגישה את זה. היא הביעה את זה בפניי וגם אמרה לי 'אימא, איזה כיף שיש לנו ראש עיר כזה. אני אוהבת אותו' האמת? זאת הייתה גם התחושה שלי, אני חיה בעיר ואני רואה את העשייה. אין היום כמעט רחוב שלא נוגעים בו, התחושה היא שבולדוזר מניע תהליכים ועם כל זאת, ראש העיר מוצא לנכון לבוא ולטפל באופן אישי ולהיות רגיש וקשוב למשפחה שלי שעברה משבר קשה, אחרי הכל התמודדות עם מחלת סרטן של ילדה קטנה זה דבר נוראי, יש בזה צד מאוד מחזק, תחושה שיש לך גב ותמיכה מהעיר בה אתה גר ובכלל היחס האישי הזה של ראש עיר הקסים וחיזק אותנו מאוד".