לאורה לוי נמאס מבית עלובי החיים – כך היא מכנה את התחנה המרכזית באשקלון. הזוהמה, ההזנחה הפושעת והצחנה שעולה מן המקומות גרמו לה לעשות מעשה – היא החלה לפעול ולהפעיל, והכל כמובן בהתנדבות מלאה
אורה לוי היא אשת חינוך מאשקלון שפעלה בחלק נכבד מחייה במערכת החינוך, בניסיון להקנות לתלמידיה ערכים ויסודות שנראים לה נכונים, על מנת לסייע לילדים לגדול ולהיות אנשים טובים יותר, בעלי ערכים, אוהבי אדם. מסיבוב של שעה עם אורה בתחנה המרכזית באשקלון, הבנתי שהייתי רוצה שהיא תהיה המחנכת של ילדיי.
אורה היא סוג של בולדוזר שמנסה להזיז הרים, גם כשאומרים לה שאיש לא הצליח להזיז את ההר הזה, היא מאמינה שהוא לא הצליח כי הוא לא תקף אותו מהמקום הנכון. ההר בפניו ניצבת אורה הוא התחנה המרכזית באשקלון. לעיתים נוצר הרושם שאפילו היא מפסיקה להאמין ביכולתה להזיז את ההר הזה ולתקן, ולו במעט, את המפגע הניצב לו בליבה של העיר.
תחנה בת 65 ונראית כפי שנראתה כשהייתה בת 15
רבות כבר נכתב ונאמר על התחנה המרכזית בעיר, על אופיה, תפעולה, ובעיקר המפגעים והזוהמה שמציצים למשתמשים בה מכל פינה. כותב שורות אלו הכיר את התחנה בצעירותו. כתושב שדרות שלמד מכיתה ט' עד י"ג בבית הספר אורן אפרידר, נסעתי כל יום לבית הספר וחזרה ל… ומ… התחנה המרכזית. השבוע ביקרתי בה, לראשונה מאז שנת 1988 – כמעט דבר לא השתנה בה. הכל נראה אותו דבר, רק הרבה יותר מזוהם, מלוכלך, שבור, מוזנח, מתפורר ובלתי ראוי לשימוש. אורה ערכה לי סיור במקום שהפך לפרויקט הכמעט אישי שלה. כל פינה שהלכתי הזכירה לי ימים נשכחים. היא הראתה לי כל מפגע, כל ניסיון שלה לשפר, לתקן ולשפץ, אלא שמקורותיה ויכולתה מוגבלים משהו, ונראה שהתיקונים והשיפוצים שהיא עשתה במו ידיה, או דאגה שגורם מקצועי יבצע, בטלים בשישים לעומת העבודה הנדרשת כדי להפוך את המקום לראוי לשימוש – לא למקום שאנשים ירצו להגיע אליו או יתגאו בקיומו חס וחלילה, אלא פשוט מקום שראוי להשתמש בו.
אורה שנולדה 4 שנים בלבד אחרי שהתחנה המרכזית באשקלון הוקמה, הייתה ממובילות הניסוי הבית ספרי בחטיבת הביניים "אחד העם" בפתח-תקווה. הניסוי בדק האם תלמידים שנחשפים לתכנון עירוני, למורשת העירונית ולעבודת הרשות, יהיו תושבים אכפתיים יותר ובעלי תחושת שייכות גבוהה יותר. מאז, בכל מקום בו היא נמצאת, היא שואפת להרגיש בבית ולחוות חוויה טובה, מכבדת ומיטבית.
"בתחנה המרכזית באשקלון חשתי כמו ב'עלובי החיים' של ויקטור הוגו – הזנחה, מפגעי בטיחות, טינופת, חוויה גרועה ממש!", מסבירה אורה שפוקדת את התחנה, לפחות פעמיים בשבוע, כמשתמשת בתחבורה ציבורית בלבד. "כאישה בת 61, אני מעדיפה להמתין לאוטובוס בישיבה, אבל הספסלים דביקים ומטונפים".
לאור מצב התחנה, החליטה אורה לעשות מעשה. היא תתעד את המצב, תכין ספר מתמונות מוגדלות ומודפסות, תפרסם בפייסבוק ותשוחח עם חבריה וחברותיה משני קורסים לפעילי סביבה, מטעם עיריית אשקלון, בהם היא השתתפה. אט אט נוצרה תהודה ואנשים החלו להתעניין ולהביא עציצים ליצירת אנרגיה חיובית בתחנה.
"כולנו נרתמות ונרתמים לניקיון, לטיפוח, לפינוי מפגעי בטיחות וליצירת חוויה חיובית במשך השהייה בתחנה. רק חברת נצבא – בעלי התחנה – זורקים את כל האחריות על אגד. "כולנו נרתמות ונרתמים לניקיון, לטיפוח, לפינוי מפגעי בטיחות וליצירת חוויה חיובית במשך השהייה בתחנה. רק חברת נצבא – בעלי התחנה – זורקים את כל האחריות על אגד. אנו דורשות ודורשים שהתחנה תנוקה מיד ויוסרו המפגעים. רק שחווית השהייה בתחנה תהיה חיובית", מתחננת אורה לאוזניים שלא שומעות אותה.
"אני בקשר עם ניר פדידה, מנהל סניף אגד במקום, עם אבי, מנהל סניף דן בדרום בתחנה, עם בעלי העסקים, עם ראשי ועדי השכונות בעיר ועם עיריית אשקלון, כמובן", מסבירה אורה. "מבחינה אקולוגית וחברתית, חשוב לעודד נסיעה בתחבורה ציבורית. המשמעות היא שיהיו פחות עומסי תנועה בכבישים, יהיה פחות זיהום אויר ויהיה גיבוש של תושבים שייסעו יחד, א/נשים מכל השכבות הסוציואקונומיות. חשוב לי מאוד להודות לנהגים ולנהגות, שמסיעים אותנו, חמושים במסכה, בתקופת הקורונה המאתגרת. גם בשבילם אנחנו רוצים שהתחנה, שהיא מקום עבודתם, תהיה מקום נעים, נקי, רגוע ובטוח".
תכולת המפגע
מתחם התחנה מורכב בחציו מרציפים בהם נכנסים ויוצאים אוטובוסים בין עירוניים בחלקה הצפוני. בעשרה רציפים מותקנים 4 פחי אשפה (הראשון נמצא ברציף המערבי, ולאחר מכן כל רציף שני מותקן פח), ואילו בצמוד למדרכות בהן עוצרים האוטובוסים העירוניים (בחלקו הדרומי והמערבי של המתחם), מותקנים שלושה פחי אשפה בלבד. תשאלו, אם כך, האם אנשים שומרים את האשפה שלהם עד שהם מתקלים בפח? התשובה מגיעה כעבור מטרים ספורים, באשנבים של חלונות ישנים, כמו החלון ממנו היו מוכרים גלידה בסניף מקדונלד שהיה פעם במתחם, ומלבדו, בכל מקום שניתן להניח אשפה, היא מונחת. חלקה אמנם בפחים, אבל רובה במקום בו היא לא אמורה להימצא. הבעיה היא שמי שאמון על ניקיון התחנה הוא אדם בודד, מבוגר יחסית, והוא אכן דואג לרוקן פחים ולטאטא, אבל האם תפקידו לאסוף את כל מה שבני האדם הלא מתורבתים החליטו להשאיר בכל פינה נידחת במתחם.
חלקו המרכזי של המתחם מורכב מבתי עסק, ברובם לממכר מזון מהיר, חלקם מרכולים, ישנם חנויות להלבשה, חנויות לכלי כתיבה ועיתונים, תיקוני מכשירי טלפון ניידים ועוד. את כל אלו משרת מתחם שירותים קטן ובלתי נגיש, ואולי טוב שכך, כי השימוש בו אינו מן הראויים – צואה של יונים מקשטת את הכניסה אליו, האסלות שבורות, ובכלל, אחרי שנכנסים לשם, מעדיפים לצבור עוד מעט נוזלים בשלפוחית. אבל מה עושה מי שעובד שם 8-9 שעות ביום (בעלי העסקים, העובדים שלהם, אנשי אגד ודן)? איך הם מתאפקים? אז לעובדי אגד ודן יש שירותים משלהם, אבל בעלי החנויות נאלצים למצוא פתרונות יצירתיים, איש אישה ופתרונותיהם הם.
אחד מבעלי העסקים הוותיקים ביותר מאשים את העירייה. לטענתו התקציב שמנהלי העיר היו מוכנים להשקיע במקום הוא זעום באופן יחסי, ובכל זאת יש להם תכניות שונות שלא תואמות את התכניות הראוותניות שהציעו בעלי נצב"א. "התחנה נמצאת בשטח השיפוט של עיריית אשקלון. אני מודע לעובדה שהמתחם שייך לנצב"א ושהוא מושכר לאגד, ועדיין, לא ייתכן שמפגע כזה נמצא בתוך שטח השיפוט של העיר, וקברניטיה עומדים חסרי אונים".
גם בעיריית אשקלון עומדים חסרי אונים מול המפגע העירוני הזה. המתחם הזה מעסיק את ראש העיר באופן יום יומי. הוא כבר ערך שיחות עם שר התחבורה הקודם ועם שרת התחבורה החדשה, ח"כ מירי רגב. עדיין לא נמצא פתרון, אולם בקרוב צפויה להתקיים פגישה נוספת עם מנהלי נצב"א, בתקווה שיימצא פתרון כלשהו לנושא כולו. התכניות מדברות על הקמת מסופים חדשים שיהוו את התחנה המרכזית החדשה, מזרחית למתחם הקיים, קרוב יותר לאולם הכדורסל.
מהעירייה נמסר בתגובה: "ראש העיר פועל ללא לאות לקידום הקמתה של התחנה המרכזית החדשה, והוא עומד בקשר שוטף וישיר עם שרת התחבורה בנושא. למרות שהמבנה הנוכחי של התחנה הנו פרטי ואינו שייך לעירייה, העירייה השקיעה משאבים רבים במקום לאורך השנים, כולל שיפוץ השירותים. במקביל, בעירייה מקדמים במרץ את מסוף רמז שייתן מענה משמעותי למשתמשים בתחבורה הציבורית".
סדקים בלב העיר
כשמתחילים למנות את מספר המפגעים במתחם, הלב עובר לפס של געגוע בלתי נשלט לימים של פעם. המפגע הבולט הראשון הוא תקרה סדוקה, שחלקים ממנה כבר נפלו. אנשים יודעים לספר שפעם נפלה חתיכה מהתקרה בצמוד לחייל שעמד והמתין לאוטובוס שייקח אותו למקום חפצו. כיום התקרה מתפוררת. כבר למעלה מ-20 שנה לא ביצעו עבודות זפת על גג המתחם, והמים שמצטברים מהגשמים מחלחלים פנימה, נתפסים ביסודות הפלדה וגורמים לטיח שמקיף אותם להתפורר. קירות המתחם מפויחים. המקום משמש בית ומפלט למחוסרי בית שאמצו כמה מהספסלים והפכו אותם לבלתי שמישים לציבור. במקום ישנן חביות לאחסנת עודפי שמן הטיגון מהעסקים לממכר מזון מהיר. בפועל השמן נשפך לשמנון ללא מתן תשומת לב מירבי וחלקו נשפך החוצה ונספג בבלטות ובאדמה שמתחתיהם. לאחרונה פינו את אחד משני השמנונים הללו, ובמקום שהוא היה נותר כתם שמן שאף אחד לא טורח לנקות אותו.
"אנו קוראות וקוראים לכל משתמשי התחנה: נוסעים, עובדים, בעלי עסקים, נהגות ונהגים לעזור לנו להגיע לתחנה שאנו ראויים לה! רונית כהן, חברה שכל כולה מחשבה ועשייה למען החברה והסביבה, העלתה רעיון להציע לתושבות ולתושבי אשקלון להביא לתחנה עציצים", מספרת אורה, ואכן מספר עציצים הובאו לתחנה, אולם זה רחוק מלהספיק.
ישנן כמה פינות חמד שהיה ראוי לפתחן. באזור המחבר את תחנות הקווים העירוניים לרציפים של התחבורה הבין עירונית ישנה גינה קטנה, ירוקה ונחמדה. כאמור, אורה וחברים אחרים הביאו מספר עציצים. ישנו מיצג קשה של שלטים, מעין מודעות אבל, אודות הנשים שנרצחו בישראל בשנת 2020. אורה מבקשת להודות ל"שותפים לחשיבה ולעשייה: אילנה כחלון, עו"ד יוסי אפשטיין, רונית כהן, גילה פרי, עיריית אשקלון, 'דן בדרום', 'אגד' ועוד רבות וטובים אחרים".
עבור אזרחים ישראלים אחדים התחנה המרכזית באשקלון הנה המקום היחיד שהם מכירים בעיר, לרוב מכיוון שהתחנה המרכזית מהווה עבורם תחנת מעבר למקום אחר. מבחינתם אשקלון היא התחנה הזו, המתחם הזה. אם כך נראים פניה של אשקלון עבורם, מצבה של העיר לא מזהיר, לשון המעטה.
ימין למעלה (בכיוון השעון): פינה שפינו ממנה מיכל לפינוי שמנים, ברזיה שאינה בשימוש, אשנב למכירת גלידה שהפך לפח מזדמן ואסלה לשימוש ציבור הנוסעים
"חייב שיהיה גוף שייקח על עצמו את עבודות התחזוקה במקום. הספסלים בהם משתמשים מחוסרי הדיור מלאי שומנים והישיבה עליהם בלתי אפשרית", מתארת אורה שלקחה השבוע גם את היוזמה הזו וקרצפה שלושה ספסלים מטונפים. "ישנו פיקוח במקום. הפקחים נותנים דו"חות לאלו שלא עוטים מסכה, לאלו שמעשנים במקומות אסורים, אבל זה רחוק מלהספיק".
מביקור של שעה במקום ראיתי כיצד ניתן, בהשקעה מינימלית, להפוך את המקום לראוי ומזמין יותר. ראשית, לבצע בו ניקוי יסודי, ממש לקרצף את המקום, ואם צריך, גם להחליף ריצוף; לרהט אותו מחדש, להפוך אותו לירוק, עם צמחייה, לצבוע, לבצע עבודת גרפיטי עכשווית, ובעיקר – לתחזק את המקום באופן יום-יומי, זו הפעולה החשובה ביותר. אחרת, עם הסגולה לא יצליח להחזיק מעמד ולא לטנף, לא להשליך את הזבל שלו במקום הראשון שעיניו רואות.
אורה ככל הנראה תמשיך לפקוד את התחנה, לנקות אותה ולנסות, יחד עם חבריה וחברותיה, להפוך אותה למקום ראוי לשימוש, אבל היא חייבת סיוע ממקור גדול יותר. ועד שמתחילות להירקם להן התכניות החדשות לגבי תחנה מרכזית חדשה, אולי בינתיים תנקו את המראה שנמצאת במקומה כבר 65 שנה כדי שנוכל להביט בה ולא נירתע ממה שמשתף ממנה.
